על איומי השמדה, ציונות ומה שביניהם

9/11/2024

עידן קדם

הרקע ליחסי ישראל איראן

אחת האמיתות הבלתי מעורערות שעוד נותרו בישראל (למעשה, יש לא מעט כאלה), היא שאיראן היא האויבת האולטימטיבית של ישראל. אמנם היו ימים שבהם שררו יחסים תקינים בין המדינות, אבל מאז שהודח השאח הפרסי מכיסאו בידי המהפכה האסלאמית באיראן, זאת סימנה את ישראל ואת ארה״ב כשטן הגדול והשטן הקטן, שבהם יש להילחם עד חורמה, בשאיפה להעלים מהמפה לכל הפחות את המשטר הציוני בישראל. שוב ושוב אנחנו מתבשרים על עוד מהלך שטני של ראש התמנון האיראני; על עוד סחרור בצנטריפוגות הגרעין; על עוד זרוע שנוספה לזרועות המקיפות את ישראל ומזרות עליה אימה.

וישראל לא טומנת את ידה בצלחת. היא מקדימה תרופות למכה, ומחבלת בדרכים שונות ומסתוריות בניסיונות ההתעצמות של איראן, שמצידה מחריפה עוד ועוד את טון האיומים על ישראל, תמיד נגד "הישות הציונית" או נגד "המשטר הציוני". קשה לזכור היום איך הכול התחיל, אבל כמדומה, בנימין נתניהו תמיד היה שם, מההתחלה, בין אם בתפקידו הממלכתי הראשון כשגריר ישראל באו״ם, ובין אם אחר כך כראש ממשלה. נתניהו הפך את איראן לנמסיס המוחלט, שעל פיו הכול נמדד. נכון שתמיד היו הנאצים, אבל אלה כבר עברו חלפו מהעולם, והיה צורך דחוף למצוא שטן טרי, שאפשר יהיה ללכד סביבו את העם, וזה נמצא באיראן.

נכון אמנם שנתניהו לא היה בזה לבד, אבל הוא היה חוד החנית במאבק התודעתי נגד איראן וזו הייתה גולת הכותרת של מדיניותו. ונתניהו, כמו נתניהו, תוך שהוא סוחף אחריו אחרים, עשה מזה מטעמים. הוא תיבל וערבב ובזק ובישל והוציא תחת ידו תבשיל שבו מצד אחד אומה של עם נרדף שנאבקת על שרידותה - ישראל - ומצד שני, מדינה אכזרית ומסוכנת שמנסה לשחזר את השמדת העם היהודי. וזה בדיוק מה שמצדיק, מבחינתו, את קיומה של ישראל כמקלט לעם היהודי, ולא פחות מכך, את נחיצותו של מנהיג משכמו ומעלה שיציל אותנו מכל זה. כלומר, את ביבי עצמו. הדבר הזה אפשר לנתניהו לעשות את מה שהוא הכי אוהב, לחדד את ההבדלים ואת הקצוות בין הישראלים עד למקסימום, באופן ששידך את האימה ואת האיבה כלפי איראן עם הציונות, ואת שני אלה עם המחנה הימני לאומי שאותו הוא מנהיג, ואת כולם עם טובתה של ישראל. וגם להיפך, לשדך במשתמע ואף במפורש את מי שמעלה על דעתו לא להצטרף לחגיגת איראן למי שהוא פחות ציוני, פחות לאומי, פחות תומך בישראל, ולכן גם פחות לגיטימי.

ובישראל, שלכאורה שוחטת פרות קדושות לתיאבון, עוד נותרו כמה כאלה על עומדן, ואחת מהן היא הציונות, שהכול, כולל השמאל, עומדים דום לשמעה; ואילו הלא יהודים מפחדים לפתוח את הפה לעומתה פן יבולע להם. וכך, תלונתו-האשמתו של נתניהו כלפי הלא מספיק יהודים או לא מספיק לאומיים נותרה ללא מענה של ממש מצד השמאל הפוליטי, שברובו בכלל רואה בעצמו כמוביל האמיתי של המחנה הציוני.

האם הימין תומך בישראל?

נשאר אפוא לשאול אילו מבין חוליות הקשר ימניות-ציונות-ישראליות אכן מתקיימות ואילו לא מתקיימות; ולא פחות חשוב, מה מהן צריך להתקיים ומה לא. ובכן, האם הימין הוא ציוני? כדי לענות על זה צריך לשאול מהי ציונות. והתשובה היא שפירושה של ציונות הוא מדינה יהודית. לפיכך, העדפה מכוונת וממושכת של ציבור יהודי מובהק כמו החרדים, וכן של התיישבות בשטחי ארץ ישראל ההיסטורית, וגם חקיקות יהודיות שונות בנוגע למרחב הציבורי, שאותם מקדם הימין, אכן עולים בקנה אחד עם מדינה יהודית. בנוסף, נראה שגישתו של נתניהו, כבכיר הדוברים והעושים כלפי איראן חופפת לגמרי עם תפיסתו את הציונות: חשוב שליהודים תהיה מדינה משלהם כדי שיוכלו להתמודד עם איומים כמו איראן. אבל על כך יש לשאול מספר שאלות ולתהות. ראשית, האם ללא מדינה יהודית היה בכלל מתקיים איום כמו איראן? כי אם לא היה איום כזה, זה לכאורה מייתר את המדינה היהודית. שנית, האם נתניהו במדיניותו הכפייתית נגד איראן החליש או הגביר את הסכנה האיראנית? ובכן, מאז שבעה באוקטובר ישראל תחת נתניהו נתונה בפעם הראשונה בהיסטוריה החדשה תחת מתקפה איראנית ישירה; וגם המתקפות מצד בנות החסות האיראניות, או אלה שלפחות קוראים להן כך, התגברו באופן חסר תקדים. בנוסף, יש להפנות תשומת לב לכך שברבות השנים המציאות נוטה לעיתים להחליף בין סיבה למסובב: המסובב הופך לסיבה ולהיפך. ואם ניתן את דעתנו לכך שאחת מסיבות קיומה המרכזיות של מדינת ישראל היא הסיכון הפיזי ליהודים במרוצת הדורות, סיכון שאיראן היא אחת המייצגות המובהקות שלו היום, לא מן הנמנע שבהיותה של ישראל עובדה קיימת, יהיה מי שירצה לחולל סכנות יש מאין כדי להמשיך ולהצדיק באופן זה את קיומה. ושכך גם יתכן שקורה לגבי איראן: מנפחים את איומה כדי להמחיש את האיום הקיומי על ישראל ולהצדיק את הצורך בישראל חזקה, ובמנהיג חזק. ללמדנו שמדיניותו של נתניהו כפי הנראה הגבירה מאוד את הסכנה האיראנית ולא החלישה אותה. שלישית, הגישה הציונית שמחזקת מתנגדי מדינה כמו החרדים, וגם מטפחת התנחלויות מחוץ לשטח הריבוני של ישראל, וגם מרעיפה על הציבור גזרות יהודיות שאינו יכול לעמוד בהן, שוב, מסיבות ציוניות מוצדקות, אמנם מחזקת את הציונות אבל מחלישה באופן אנוש את המדינה. מה שאומר, לסיכום, שהשילוש הקדוש ימין-ציונות-מדינה, אינו תקף. כי על אף שהימין הוא ציוני באופן מובהק, הוא חותר באותו אופן ממש נגד המדינה.

המשמעות של איומי איראן

ועכשיו נחזור לאיראנים. מה אמרנו שהם אומרים? ׳חיסול המשטר הציוני׳, בניסוחים כאלה ואחרים. ההתנגדות הזאת למשטר הציוני, שלא פעם נשמעת באוזניים ישראליות מוזרה - כי למה לא לומר פשוט ׳ישראל׳? - משותפת או הייתה משותפת לגופים רבים בעולם הערבי. גם ברחבי העולם, ובמיוחד בארה״ב לאחר שבעה באוקטובר, קראו הפגנות משולהבות, בעצם, למה? יותר מאשר לחיסול ישראל, הם מחו נגד חוסר השוויון המהותי בה בין יהודים לכל השאר, גם אם הקריאה המפורסמת ״מהים עד הנהר פלסטין תשוחרר״ אומרת לכאורה אחרת. אף עולה על הדעת שמלכתחילה כל מיקוד תשומת הלב באיראן התקיים משום התעקשותה להפלות בין ישראל למשטר הציוני, מה שמעורר חיל וחלחלה בגוו של כל לאומן ציוני כדוגמת נתניהו. ומתוך הנחה שהאויבים הקרובים דוגמת חיזבאללה וחמאס הם שלוחים של איראן, משתמע שגם את כל אירוע מלחמת שבעה באוקטובר יש לתפוס כמאבק על שימור הגרעין ישראל-ציונות-ימין, ולא רק את המאבק הספציפי באיראן.

כך שבעוד שהאופוזיציה 'איראן-ציונות' היא אכן תקפה ונכונה, האופוזיציה המשתמעת מכך 'איראן-ישראל' היא לא בהכרח נכונה ולא מובנת מאליה. או, אם לדבר במונחים איראניים, אפשר לראות את איראן כמעין צנטריפוגה שמסחררת את הרעיון הישראלי ומבקעת בו את האטום שנתניהו כל כך רוצה לשמר: היא מפרידה בין הציונות והישראליות. אז אולי כשאויבינו ובראשם איראן מבקשים לחסל את המשטר הציוני הם בכלל מציעים לנו טובה? כי אם התנחלויות והעדפת חרדים וכפייה יהודית הם ציונות, אז הציונות היא דווקא אויב ישראל. ולכן אולי עלינו להתאחד עם שונאי הציונות בעולם כדי להציל את ישראל? אולי מה שאנחנו מפרשים כניסיונות השמדה הם בעצם ניסיונות החייאה? אולי במקום להילחם בבשורה הבאה מאיראן ומעוד מקומות עלינו להקשיב לה, ולשקול לקבל אותה? אולי עדיפה מדינת ישראל חילונית ושוויונית עם סיכוי לאיראן ידידותית, על פני ישראל חומיניסטית מול אויב חומיניסטי? כי בעוד שנפשם של ראשי מדינת איראן יוצאת, אולי בבלי דעת, להציל את ישראל מציפורני עצמה, נתניהו וחבורתו חותרים תחת מדינתם ולמעשה מכרסמים ביסודותיה עד עפר. מפני שמדינת ישראל יכולה וצריכה להתקיים, אבל לא כמדינה יהודית. ואת האיומים של איראן כלפינו אין בעצם לראות אלא כקריאות השכמה הולכות ותוכפות של צדיקים נסתרים כלפי אומה שגמרה אומר להתאבד, ואינה רוצה לראות זאת.

תפיסת איראן כראש הנחש משרתת את הימין

איראן היא אפוא המייצגת אולטימטיבית של בשורת ההשמדה של המשטר הציוני, מה שמפחיד, אבל גם משרת, בעיקר את אלה שרודים מהמשטר הזה את שומן החזיר הנחוץ להם למחייתם. דהיינו, הוא מפחיד ומשרת את המתנחלים, החרדים והביביסטים. אלה, מצידם, רוצים שנזהה אותם עם המדינה ונראה את טובתם כטובת המדינה. הם מבקשים בכל מאודם, ובינתיים בהצלחה רבה, להציג את האיראנים כאויבי המדינה הישראלית וכרע אולטימטיבי, באופן שמטשטש את גישתם האמיתית של האיראנים, וכך בעצם לגרור את רוב הישראלים לתמוך בציונות מבית מדרשו של הרב כהנא. הידוק הלחץ הישראלי הזה סביב הנראטיב האיראני הולך ומחדד את הצורך של אזרחי ישראל בבחירה, וכופה עלינו באופן בלתי נמנע את הדילמה בין תמיכה בשלטון האימים של נתניהו לבין תמיכה בקו ההצהרתי של איראן. מפני שנתניהו בגישתו ארוכת השנים לא מותיר בידינו ברירה, בעשותו את איראן לנייר הלקמוס של שלטונו ושל כהונתו: בעד נתניהו זה נגד איראן, ונגד נתניהו זה בעד איראן.

אבל כמעט על כל דבר שתאמר ותעשה הקואליציה הגיהינומית הזאת נכון יהיה לומר ולעשות את ההיפך. ועל כן חובה להביט בחשדנות, לכל הפחות, גם על האובססיה רבת השנים של הפיהרר נתניהו כלפי איראן: אם הוא אומר את זה, בטח יש בזה משהו רקוב וערמומי. על אחת כמה וכמה בזמני חירום כמו הנוכחיים, על מתנגדי הקואליציה הביביסטית להבין שהצטרפות למפעל הבנייה של איראן כאויב האולטימטיבי של ישראל ולמאמצי ההשחרה שלה היא כל כולה כלי בשירות הימין והכהניזם, כלומר, הציונות, ולכן גם בשירות קואליציית הטרור והדמים האנטי ישראלית של נתניהו.