עוד על מלחמת עזה

25/2/2024

עידן קדם

מנעד התגובות הישראלי הטיפוסי הוא תמיד על ציר הרגש. אם סתם עפים עלינו טילים, אז זה לא נורא, אפשר להגיב בצורה פושרת, עדיף בעזרת כיפת ברזל, כדי לא לחמם את הגזרה סתם. אבל אם ממש טובחים בנו, אז לא, אין ברירה, צריך להתחרע עליהם אחת ולתמיד, שילמדו לקח. ׳בעל הבית השתגע׳, קוראים לזה. אבל השכל אף פעם לא בתמונה. לעשות מה שטוב לישראל? לרקום מראש מדיניות ברורה לתסריטים שאנחנו כבר מכירים עד לזרא? מה פתאום, זה יחייב אותנו למעשים קשים, ולזה אין לנו כוח וגם לא אומץ, ואולי גם לא שכל. מיליארדי שקלים, עשרות אלפי הרוגים, עשרות שנים של דשדוש לא יזיזו אותנו מהמנטליות הזאת. ולכן, גם עכשיו, ב׳מוצדקת שבמלחמות׳, מה שיש לנו בראש זה לחסל את חמאס או לא לחסל את חמאס. כן, אותו חמאס שלפני רגע סמכנו אותו באשישות וריפדנו בתפוחים. ואף אחד לא שואל אם זה בכלל טוב לישראל. כי לחמאס זה בטוח טוב. אנחנו נכנסים למלכודות שלו אחת אחת, והוא הורג בנו. אז מה רע? ומצד שני, אנחנו בטוחים שלהרוג אזרחים בעזה זה מחוץ לתחום. אין בכלל שאלה. כי הרי אנחנו לא כמוהם, ולהיות כמוהם זה איכס. האם זה גישה טובה לישראל? נכונה? מוסרית? אסור אפילו לשאול. וזה בשעה שאנחנו דווקא הורגים עשרות אלפים מהם. אז לשאלה שלא נשאלה, לא, זה לא טוב לישראל. זה מחייב אותה למאמץ על אנושי וחסר סיכוי ׳לחסל את חמאס׳, בשעה שיש שם חטופים. ולמה בכלל? כדי להישאר בעזה ולשלוט בה? הרי זה בכייה לדורות, אפילו שזה מעורר ריגוש אצל אורית סטרוק. בעצם, דווקא משום כך. והרי עזה לא תאבד את הרצון שלה להילחם בישראל, תחת חמאס, ג׳יהאד או מישהו אחר.

עקרון ההרתעה, שבעצם מעולם לא מימשנו אותו כאשר מדובר בתקיפת אזרחינו על שטח ישראל מצד טריטוריות זרות, הוא זה שחייב להנחות אותנו אם איננו רוצים לכבוש חצי עולם ולשלוט בו. וכמדינה מאוימת מכל צדדיה ולא ממש חזקה, לישראל אין וגם לא הייתה אף פעם הפריבילגיה לוותר על איזושהי אופציה הרתעתית, משיקולים של אסתטיקה בינלאומית. שכן, וויתור כזה לא רק מביא אותנו לעברי פי פחת ביטחוניים, חברתיים וכלכליים, הוא גם מותיר אותנו בסוף מרוחים בזפת ונוצות גם בזירה הבינלאומית. כן, אותה זירה שרקדנו מולה מה יפית כל השנים וחשבנו שהיא חברה שלנו. אז זהו, כשמכל עבריך שוכנים נחילים של פסיכופטים אסלאמיים חסרי עכבות, אסור לסמוך על חברים. ולסמוך על עצמך זה לא רק לפתח פצצת אטום, אם כי זה יכול לעזור. צריך להעמיד תג מחיר לכל פעולה ומהלך שנעשה כלפיך כמדינה מצד שכניך. גם לפעולות הטובות. גם אם איציק זרקא לא מאשר. אבל עירוב אזרחינו בלחימה, כפי שעושים הערבים, ובמיוחד הפלסטינים, לא יכול להותיר אותנו כל הזמן חסרי אונים וחסרי תגובה רק כי אנחנו חוששים שלא נוכל לממש את הטיול הבא לחוץ לארץ. לא יכול להיות שאנשים אצלנו, שמקדישים את חייהם למדינה, שנשבעים בשמה ושמוכנים אפילו להקריב בשבילה את חייהם, יהיו כל כך חדלי אישים כשמדובר בדבר החשוב ביותר, בטחון האזרחים.

אז כן, צריך לחשוב. ולקבוע מראש, לטווח ארוך, מדיניות בטחון שתתאים לנסיבות המסוימות של מדינת ישראל. וברוך השם, יש לנו הרבה ניסיון בזה. ובלי סנטימנטים. מי שלא יכול, שלא ילך לפוליטיקה ולצבא. ותוכנית ביטחונית שמתאימה לנסיבות המסוימות של ישראל, שבה כל האפשרויות על השולחן, חייבת לכלול גם אפשרות של ירי תגובה על אזרחים. של הצד השני. כי על שלנו ירינו די. בעניין הזה, אין מנוס מלנהל כלכלת הרוגים, כדי שבסופו של חשבון עניינה של ישראל לא ייפגע, ושיהיו כמה שפחות הרוגים. כי הרי בכל מלחמה נגד מה שקרוי אצלנו ׳ארגון טרור׳, אנחנו הורגים אזרחים, או מה שאנחנו קוראים ׳חפים מפשע׳. כביכול, בלי כוונה, כביכול על הדרך. אז עדיף להכניסם למערכה בדלת הראשית, כי הם ועוד איך מעורבים. לא מפני שנטלו חלק בטבח בשבעה באוקטובר או בשבעה לכל חודש אחר; ולא מפני שבחרו בחמאס. אף כי זה יכול לעזור. אלא מפני שאין סיבה להבדיל בין טריטוריה לבין עצמה, או בין טריטוריה לאזרחיה, או בין האזרחים שבה לבין עצמם. את זה נשאיר להם לעשות. כי כל טריטוריה עצמאית אחראית בעל כורחה למה שיוצא ממנה. כל הטריטוריה, לא רק השלטון שלה או הצבא שלה.

האם זה אומר אפוא שבכל מלחמה מותר לירות על אזרחים? בעולם מתוקן, בוודאי שלא. אבל מעורבותם בכוח בכל מקרה קיימת. ועולם שבו יש אסלאם הוא לא עולם מתוקן. ואם האויב עירב את אזרחיך במלחמה, חייבת גם המעורבות של אזרחיו לצאת מן הכוח אל הפועל. כלומר, משעה שירו על אזרחינו מעזה טילים, היה עלינו לממש את העיקרון הזה ולירות על אזרחיהם בכוונה, באופן מרוכז ומרחוק. וההחלטה הזאת צריכה, ראשית, להתקבל ברמה העקרונית; שנית, באשר לכל סיבוב אלימות בין-טריטוריאלי מחדש; ושלישית, ביחס להקשר המיידי-הטקטי. למשל, במלחמת עזה 2023-2024, אף כי כמובן הייתה הצדקה ברורה לירות על אזרחים עזתים מכיוון ישראל, היה צריך להימנע מכך לחלוטין עד שחרור אחרון שלוחי ישראל שנשבו בעזה, ואולי עד סיום המערכה הנוכחית. שכן, החסרונות של פעולה כזאת במלחמה הנוכחית לישראל גדולים מיתרונותיהם. למעשה, אפשר להגיד שהבאנו על עצמנו את מוראות המלחמה הנוכחית כתוצאה ישירה של הימנעות מירי על אזרחים באינסוף מקרים בעבר. עד שזה נעשה בלתי רלוונטי, לפחות לפי שעה.  

באשר לחטופים, הסוגיה קלה ממה שנדמה. ״נדמה״, כי שוב אנחנו מטעינים את עצמנו לאורך שנים בכל מיני מיתוסים  שנדמה שככל שהם יותר  חסרי ידיים ורגליים, כך הם איתנים ויציבים יותר. שני דברים עיקריים מונעים כיום עסקה לשחרור כל השבויים שלנו שמצויים ברצועת עזה. אחד הוא הרצון לחסל את חמאס, ועל כך כבר אמרנו שזה רצון מפוקפק, שלא תורם לישראל. הדבר השני הוא המיתוס הקדוש שלא משחררים אסירי טרור, במיוחד עם דם על הידיים. כמובן שגם הטאבו הזה מופר פעם אחר פעם. אך מלבד זאת, הגישה הזאת הייתה יכולה להיות סבירה אם היה טעם בכלל בכליאתם של אותם אסירים. ועל כך כבר בכלל לא מדברים אצלנו. והלא הטעם באי שחרורם של אסירים טמון בראש ובראשונה בטעם בעצם כליאתם. והנה, נדמה שאין בכך שום טעם. משום שהם צורכים המון טיפול וכסף מהחברה הישראלית; מפני שהם אינם אזרחי ישראל, ומערכת ענישה טיבה להסדיר את היחסים בין אזרח למדינתו, בעיקר; מפני שהם יוצרים מוטיבציית שיא אצל האויבים לחטוף אזרחים וחיילים שלנו תמורת מיקוח; מפני שאין בזה דבר שמחליש את האויב; ומפני שזה מסיט את תשומת הלב שלנו ואת האנרגיה שלנו מהמקומות הנכונים למקומות הלא נכונים. למעשה, כליאתם של אסירי אויב אצלנו מחלישה אותנו יותר מכפי שהיא מחלישה את האויב. ועל כן, נכון לשחרר שבויים של האויב זמן מה אחרי שבייתם, אלא אם כן מצויים שבויים שלנו אצלם. ומשעה שכך הדבר, מתמזגים כאן שני אינטרסים שלנו: לשחרר את שבויינו ולהיפטר מאסירי אויב. ומכיוון שגם המלחמה הנוכחית, שבוודאי נידרש גם אותה לסיים בשביל שחרור חטופים, היא מיותרת, אין כאן שום דילמה. צריך היה להציע זאת לפחות מהיום השני או השלישי לארוע. על אחת כמה וכמה עכשיו, כשחיילינו נהרגים ללא תכלית על אדמת עזה, ואין באפשרותנו במצב זה לתקן את דרכינו, ולהתחיל לממש את עקרון ההרתעה כפי שנוסח לעיל, שבלעדיו אין לישראל קיום.