מריבונות לחוסר ריבונות

21/12/2023

עידן קדם

בשיחה שהקדיש מיכה גודמן למדור תרבות בחיל האוויר, הוא מצביע בצורה מבריקה על זיקה בין אירועי שבעה באוקטובר ביישובי הנגב המערבי, להיסטוריה היהודית הארוכה בכלל, ולהיסטוריה הישראלית בפרט. אני אתייחס כאן בעיקר לטענתו על הזיקה להיסטוריה היהודית, ופחות לישראלית.

הטבח שביצעו העזתים באזרחים ישראלים שם, חוסר האונים וחוסר השליטה של המדינה הישראלית בנעשה למשך כעשרים וארבע שעות ביטאו לדברי גודמן העדרות מוחלטת של ריבונות המדינה באזור, העדרות שהפכה לדבריו את השטח המותקף למעין חור שחור, שתנאי קיצון משבשים בו את כל סדרי העולם המוכרים. המדינה לא הייתה שם, אומר מיכה גודמן. אז מבחינות מסוימות, העדר המודיעין, ההפתעה, הבלבול, חוסר האונים והעדר התגובה בשעות הראשונות מזכירות לדבריו את המחדל ביום הכיפורים. זה במישור ההשוואה להיסטוריה הישראלית. ואילו מבחינות אחרות, חזרנו לכמה שעות, כיהודים, לתקופות אפלות בהיסטוריה היהודית, שבהן היהודים היו חסרי ריבונות משל עצמם, היו חסרי אונים, ונתונים למתקפות חוזרות ונשנות מצד גויים. כדוגמא לכך וכנקודה ארכימדית להגשמת הציונות מביא גודמן את פרעות קישינייב, שזכו אחר כך להיות מונצחות בפואמה בעיר ההריגה של ביאליק. אז, אומר גודמן, ז׳בוטינסקי, שהתרשם עמוקות מהפואמה של ביאליק, וביקש לתרגמה לרוסית, סר לקישינייב לאחר הפרעות, ואסף קרע אקראי של ספר תנ״ך שהושחת בידי הפורעים. בקרע נותרו שתי מילים מתוך פסוק תנ״כי, ׳בארץ נוכריה׳, שמתמצתות, לפי דעתו של ז׳בוטינסקי, שמייחס לו גודמן, את גורלו של העם היהודי לדורותיו: להיות תלוש ונתון לחסדי אחרים, מפוזר ונפוץ ברחבי העולם, איש איש בגולתו. אלא שיש, אומר גודמן, הבדל מכריע בין אז לעכשיו: היום, בניגוד לאז, תחושת חוסר הריבונות הזאת פקדה אותנו במדינתנו הריבונית.

אני חושב שזה תיאור מדויק. אדרבא: סממנים של חוסר ריבונות מבצבצים בישראל כל השנים, על כל צעד ושעל, ויותר ויותר: השנה האחרונה הייתה שנת שיא ברציחות במגזר הערבי בישראל; וזאת כהמשך טבעי להפקרות מוחלטת במגזר הזה גם בתחומי חיים אחרים; גם אלימות המתנחלים ביהודה ושומרון הגיעה, כמדומה, לשיא; וכן תוקפנות ואלימות מכל סוג ומין בכל פינה בישראל: בכבישים, במגרשי ספורט, בבתי ספר, במסעדות ואיפה לא? והאם שכחנו את אסון מירון, שביטא בצורה מזוקקת את השתמטות רשויות המדינה מאחריותן, כדי להגיש מנחה קבועה של טומאה בפני הציבור החרדי הבוגדני? כל זה לא יכול היה לקרות בלי הפקרות מתמשכת בתחום אכיפת החוק, שמוצאת את ביטויה בהעלמות המשטרה מהשטח, בפסקי דין וגזרי דין מקלים, ובאווירה כללית של קרחנה שבה איש הישר בעיניו יעשה. בהקשר זה גם נטועה מסיבת הטבע נובה בדיוק במקום הסמלי הראוי לה, במוקד האנדרלמוסיה והחידלון של שבעה באוקטובר. ואם לא די בכך, המדינה גם מוותרת מיוזמתה על אחיזתה בשורה של עניינים, כדי להעביר אותם לאחריותם של אלה שעושים זאת טוב ממנה: עבריינים ואזרחים פרטיים אחרים, שהיום הם פה ומחר הם שם, ולך תדע לאן בדיוק ינחו אותם שיקולי הרווח וההפסד שלהם בעניין זה או אחר. המדינה, כמדומה, שמטה כל רסן, כל אחריות וכל התחייבות כלפי ניהול המדינה, והשאירה אותו ליד המקרה. וכל זה קרה עוד הרבה לפני השבעה באוקטובר 2023. היפלא אפוא שמצא מי שמצא את ההזדמנות, פלש באין מפריע לשטחי ישראל, ותפס אותנו עם המכנסיים למטה? ממש לא. היה אך טבעי שזה יקרה.

אך גם בין האירועים המחרידים האלה של וויתור מרצון על ריבונות במדינת ישראל יש הבדל. הבדל בין סיבה לתוצאה; בין מהותי ללא מהותי; בין גרוע יותר לגרוע פחות. ואי אפשר של להזדעק כאשר מישהו כמו מיכה גודמן, שמתגורר במקום שאיננו מדינת ישראל, אבל עושה זאת כאזרח ישראלי לכל דבר, מתריע על אובדן הריבונות של המדינה. שהרי השליטה הישראלית הלא ריבוניות בשטחים היא היא הלב והעיקר והמהות של הוויתור הישראלי מרצון על ריבונות. וחבריו של גודמן אף מפנטזים היום על חידוש גוש קטיף כקדם, כדי להגדיל אף יותר את שטחי העדר הריבונות של ישראל. כאילו לא די לנו באלה הקיימים היום.

השליטה הלא ריבונית ביהודה ושומרון נמצאת אכן בדיוטה אחרת לגמרי מכל שאר גילויי חוסר הריבונות, כי היא מהותית לריבונות (בניגוד לשאר הגילויים), ולכן, גם חשובה מהם, קודמת להם לוגית ומשמשת להם סיבה והצדקה. היא מהותית כי ריבונות היא שילוב הכרחי בין חומר לרוח: בין מערכת חוקים (באין מונח טוב יותר) לשטח: ריבונות היא מערכת חוקים מסוימת על שטח מסוים. לא יתכן מצב של חוסר התאמה חד חד ערכית ביניהם, כי זה יוצר למעשה מצב של שליטה על שטח שלא על פי מערכת החוקים הנוהגת (אפשרי גם מצב הפוך, של מערכת חוקים ללא שטח, אך מצב זה הוא רוחני בלבד, ולכן לא רלוונטי לעניינינו). שאז עולה השאלה הבלתי פתורה: מהו השטח שהמדינה שולטת עליו, שאיננו כפוף למערכת החוקים שלה? שהרי, מצד אחד רכיב השטח קיים, ומצד שני, הרכיב ההכרחי גם כן של מערכת חוקים לא קיים. ומאחר שהמדינה היא מכלול בלתי מופרד, חזקה על המצב הלא ריבוני הזה, שיקרין על כל המדינה. או במילים אחרות: העובדה שישראל שולטת ללא חוקיה הנוהגים בשטחי יהודה ושומרון הופכת את כל ישראל ללא ריבונית, וללא מדינה. ויש לזה כמובן קשר ישיר לאנרכיה הגואה במדינה, שאולי הגיעה לשיאה הזמני בשבעה באוקטובר 2023.

היבט מכריע נוסף בשיחתו של מיכה גודמן הוא ההנחה המובלעת שהריבונות שעלינו לעשות הכול כדי לשמר היא הריבונות היהודית. אותה כשלנו פעמיים, בבית ראשון ובבית שני, לשמר, והנה עתה, במדינת ישראל, אנו בניסיון השלישי. כל עניינו של גודמן הוא אפוא באופן שבו עלינו לנהוג כדי להצליח בניסיון זה, ולא בשאלה האם הוא נכון. עבור גודמן, הריבונות היהודית בישראל היא אקסיומה.

אבל נדמה שבזה הוא מחמיץ גורם נוסף, משמעותי אף יותר מהראשון, להתפוררות של מדינת ישראל. גם זה גורם מהותי, והוא אף מכיל את גורם השליטה בשטחים. במידה רבה הוא גם יצר אותו ומצדיק אותו. שכן מדינת ישראל לא קמה אלא כדי להיות יהודית ואלא מתוך השאיפה להקים מדינה יהודית. כלומר, ישראל היא מדינה יהודית במהותה; היא לא יכולה להיות משהו אחר. חוסר היכולת הזה אין לו קשר לתנאי התקיימות מעשיים של המדינה, אלא לתנאי ההתקיימות של המושג. מדינת ישראל יכולה להפסיק להתקיים מחר, ועדיין, המושג של מדינת ישראל הזאת יכלול בהכרח מדינה יהודית; והיא אף יכולה הייתה שלא לקום כלל, וגם אז המושג שלה, כפי שנהגה, נגיד, בראשו של הרצל, כלל בהכרח מדינה יהודית. יתר על כן, גם אם תשנה מחר מדינת ישראל את פניה ותהפוך למדינת כל אזרחיה, שעדיין תיקרא ישראל, היא תהיה שונה מהותית ממדינת ישראל הזאת, שהייתה קיימת עד אותו רגע, שאנחנו מדברים עליה, שחייבת להיות יהודית. זאת הבחינה שבגללה מדינת ישראל חייבת להיות יהודית. והנה, מדינה כזאת, גם חייבת להעדיף את אזרחיה היהודים על פני אלה הלא יהודים. ואין זו רק או בהכרח העדפה בפועל, אלא קודם כל העדפה אפריורי. ראשית, מפני שישראל גם מוגדרת כמדינת העם היהודי, ועם יהודי הוא האנשים היהודים. ושנית, כי מדינה כזאת, בהיותה חייבת להיות יהודית, גם חייבת כדי לעשות זאת, להעדיף כל משהו או מישהו יהודיים. ולא זו אף זו: בהיותה מדינת העם היהודי, ישראל גם חייבת להעדיף את יהודי העולם על פני אזרחיה הלא יהודים. והעדפה כזאת של אזרחים אחדים, ואף של אנשים אחדים היא בהכרח חוסר העדפה, או אפליה, של האזרחים אחרים. ואולם, במהותה, מדינה (באשר היא מדינה) לא יכולה להפלות לרעה (או לטובה) חלק מאזרחיה.

הווה אומר שגם יסוד זה במדינת ישראל, של חוסר שוויון בין אזרחים, חותר מהותית תחת קיומה. וגם זה קיבל ביטוי מובהק בשבעה באוקטובר: תשומת הלב המדינית והצבאית הועברה ליהודה ושומרון לא רק מפני שיש למתנחלים נציגים כוחניים בממשלה; אלא מפני סיבה עמוקה וארוכת שנים יותר: יישובי הנגב המערבי, ובעיקר הקיבוצים, הופלו והודרו במשך שנים בידי שלטון הימין, ובמיוחד הליכוד, מפני שהם פחות יהודים. וגישה זאת חלחלה בסופו של דבר בחשאי אל כל שכבות החברה הישראלית, ואפילו לאנשי הקיבוצים עצמם, שכאילו קיבלו על עצמם את דין המצורעים, עד שזו הפכה לאיזה תו תקן בלתי רשמי ואולי לא מודע בכל החלטה. לאמור: הקיבוצים הם פחות חשובים, כי בגין לא אוהב אותם; כי נתניהו לא אוהב אותם; כי הצ׳חצ׳חים לא אוהבים אותם, יו ניים איט.

העובדה שהקהילה הכי מתקדמת, הכי תורמת, הכי מוכשרת והכי אידיאליסטית במדינת ישראל הפכה להיות מצורעת מפני שאינה די יהודית, הייתה צריכה להדליק פרוג׳קטורים אדומים כבר לפני שנות דור, ולהעלות ולו ספק בדבר הקשר בין יהדות לבין טובת המדינה. אם הייתה בכלל צריכה עובדה זו לבוא לעולם. אך זה לא קרה. זה לא קרה גם אחרי מלחמת יום כיפור, שבין כל החטאים והכישלונות בה אחד בולט שלא בא כלל לידי דיון הוא הקשר ההדוק בין החג היהודי לבין העובדה שהמלחמה פרצה דווקא בו. וגם לא בעקבות טבח השבעה באוקטובר, שחל גם הוא, שלא במקרה, בחג יהודי בולט.

לכן, לא תודעת חולשה ואובדן, מצד אחד, וחיזוק תודעת הריבונות היהודית, מצד שני, דרושים לנו כנגד אובדן הריבונות הישראלית. אלא תודעת הניגוד בין כיבוש למדינה ובין מדינה יהודית למדינה. רק כך יוותר לנו סיכוי לא לחזור על חורבנות בית ראשון ושני בימינו.