מה מניע את הליכודניקים?

11/7/2024

עידן קדם

נשאלת השאלה, מה גורם לליכודניקים ולאנשי הימין באופן כללי לדבוק בקנאות בהמשך המלחמה בעזה, חרף ההרוגים הרבים של צה״ל; חרף הינמקותם של החטופים בשביים; חרף המלחמה בצפון; חרף העול הבלתי נסבל על חיילי המילואים; חרף העוינות הבינלאומית לישראל; חרף המחיר העצום למשק המדינה; חרף התלות ההולכת וגוברת בארה״ב; וחרף זה שאין שום מצב סופי שהמלחמה הזו עשויה להביא לטובתה של ישראל. אפשר בעליל לראות שהאנשים האלה, שדובריהם מלאי הביטחון ממלאים את האוויר הציבורי, אינם מתרשמים מכל הדברים האלה. בעבורם אלה זוטות. אין גבול בלתי ייאמן שהם לא חוצים כדי להגן על האג׳נדה שהמלחמה צריכה להימשך, לא משנה מה. די בכך שנציין את התקפותיהם על משפחות החטופים. לרגע נדהמנו מכך, ורגע אחרי זה נהפך למושא לגעגוע, כי טירוף חדש עלה על הפרק. ובמי הם תומכים? בממשלת בלהות שמוליכה את ישראל מדחי אל דחי, שבראשה עומד פסיכופט מבטן ומלידה שמזכיר מנהיגים נושנים כמוהו, כדוגמת היטלר, סטאלין, מאו־צה־טונג ואחרים, שנלחמו בעמם יותר מבכל אחד אחר, בשם הפטריוטיות. ברור לגמרי, אפוא, ששום טיעון שכנגד לא יכול לשכנע את תומכי המחנה הימני להיפרד מדעתם, שאותה הם מזהים כ׳ימנית׳, שבסופו של דבר מחזקת את הממשלה במריה.

מה אם כן מניע אותם? התשובה היא: המועדון. הם נחושים לשמור על המועדון שלהם. המועדון יכול להיות כל דבר: דת, עדה, מפלגה פוליטית, תנועה פוליטית, יישוב, וכד׳. הכול, חוץ מממסגרת התוקף הרלוונטית. כלומר, במקרה זה, חוץ מהמדינה: הם לא רוצים לשרוף את המועדון, הם מוכנים לשרוף את המדינה בשביל המועדון! כלומר, ברצונם לשמר את כל שרשרת הערך שבראשה הממשלה שלהם ובתחתיתה הצ׳חצ׳ח ברחוב, ששלטון הימין מעניק לו תחושת ערך עצמי. מדובר בשרשרת ערך שמכוננת כלכלה, פוליטיקה, סגנון, ובסופו של דבר, חיים. במילים אחרות, מה שמניע את תומכי הימין הוא אינטרס פרטי שמאחד כל מיני מסגרות יחד, ורק לא מה שטוב למסגרת שנותנת תוקף לכל מסגרות המשנה האלה, כלומר, למדינה. כאילו יש בכלל תוקף לכל מסגרות האינטרסים האלה ללא התוקף שהן שואבות מהמדינה, ורק ממנה. והנה, ראינו, למשל, קבוצות כדורגל שמתרכזות רק בניצחונות ובהישגי הקבוצה, בלי שיעלה על דעתן להתרכז בשמירה על מסגרת התוקף שלהן, כלומר, בליגה שבה הן פועלות. ואין בכך שום בעיה, שהרי תפקידן של קבוצות הכדורגל הוא בדיוק זה, לדאוג להישגיהן שלהן. אבל לא ראינו, או כמעט לא ראינו, קבוצות כדורגל שדואגות באופן עקבי ומתמשך לפגוע במסגרת התוקף שלהן - בליגה - כי למה שיעשו זאת? הרי בלי ליגה גם אין שום משמעות להישגי הקבוצות. אבל בדיוק זה מה שעושים כבר שנים, וגם בעתות מלחמה, מחנות הימין השונים.

ויש לזה גם תמיכה חיצונית: היהדות. היהדות, שמזוהה מטבע הדברים יותר עם הימין, משמשת להם תואנה לכל פיגול שעולה על דעתם, כאילו לא הוקמה כאן מעולם מדינה ששמה ישראל.

נכון אמנם שבימי שלום האחדות הימנית הזאת מתפלגת לתת־אינטרסים של כל קבוצה: חרדים, מתנחלים, ביביסטים. אבל גם אז, לא עניינה של המדינה עומד בראש מעייניהם אלא משהו אחר, שפורט כאן כבר במאמר אחר, ושעומד באופן מובהק בניגוד לאינטרס של המדינה. מכל מקום, בימי מלחמה וחירום מתאחדים כל אלה לאגרוף אחד שבא להגן על אינטרס בסיסי בהרבה, שמשותף לכולם.

גם מסגרת התוקף יכולה להיות כל דבר, בין אם זה משפחה, ישוב, בית ספר או מדינה. אבל אנו חיים בתקופה של ביזוי כלל עולמי למסגרות תוקף, ורואים את זה על כל צעד ושעל בכל מיני מדינות בעולם, כולל בארצות הברית. אלא שבישראל כמו בישראל, נותנים לתופעה הזאת עוד טוויסט. כי בניגוד לארה״ב, כאן אין הרבה מרווח לטעות. המדינה שלנו בקושי קמה, וממילא היא הולכת על חבל דק. והליכודניקים? כל זה כאילו לא נוגע להם, כי לתפיסתם, ואת זה הם תופסים נכון, ישראל הוקמה בידי השמאל הסוציאליסטי. ומכיוון שהם מצויים בצד האחר, עליהם להתנגד לכל מה שיצר השמאל, כולל המדינה עצמה. זה, בנוסף ליהדות, הוא מה שמגדיר אותם. הם חייבים, מבחינתם, להיות במחנה האחר, גם אם המחנה הזה הוא ריק מוחלט שלא מציע שום אלטרנטיבה לשמאל, זולת עצם היותו ׳לא שמאל׳.

זה אפוא הריק שאנחנו עדים לו שנים רבות, וביתר־שאת כיום.

הבעיה היא שהשמאל, עם כל יתרונותיו על הימין, לא מציע אלטרנטיבה מהותית. קודם כל, כי גם הוא מגן על המועדון: המועדון שלו. וגם אצלו רואים דוגמטיות לגבי כל מה שיוצא מאת הימין, מטעמים של אינטרס קבוצתי צר ולא בהכרח של המדינה. ושנית, כי אותו שמאל כביכול שכח שרגעי השיגור של המדינה לדרכה חלפו עברו, ושיש צורך להציע תוכנית המשך לשלב השיוט שלה בחלל המדינות. השמאל עדיין תקוע בשלב הציונות, בשלב המדינה שבדרך, ובקושי מתייחס למלאכת קיומה של ישראל כמדינה. הוא עדיין חושב על העם היהודי ולא על מדינת ישראל. רואים זאת בשלל גילויים, ובין השאר ביחסו הניטרלי או אפילו העוין של השמאל המובהק לישראל כל אימת שהיא נקלעת לעימות מלחמתי או אחר. גם היום השמאל האמיתי יוצא להגנת תושבי עזה לפני שהוא יוצא להגנת ישראל, או במקום זאת. הדבר הזה הוא טרף קל לזאבי הימין, שאורבים בדיוק להזדמנויות כאלה. כי זה מה שמוכיח לדעתם את בוגדנותו של השמאל ואת הפטריוטיות של הימין.

יוצא שאיש לא מעמיד גם היום את טובת ישראל כמדינה כטענה נגד טענות הימין הסהרוריות. ללמדנו שפעמים הימין הזה צודק, אבל כמו שעון מקולקל, רק פעמיים ביממה. וגם אז, צדקתו נוגעת בעיקר לביקורת על השמאל שמנגד, שבעצמו באמת ראוי לביקורת. ובכל מקרה, צדקת הימין תמיד כפופה לצרכי האינטרסים של המחנה. ברצותם, הם סוגדים לצבא, וברצותם, מנאצים אותו כדבעי; הם קוראים פתאום למשילות ולאכיפת חוק, אבל רק כשמדובר בערבים או שמאלנים, ולא למשל כשזה נוגע ליהדות הפשע בשטחים; הם רוצים לחולל רפורמה במערכת המשפט, אבל רק כדי שתתן ליהודים עוד חופש להתפרע כאוות נפשם במדינה. הכול, כאמור, לפי צרכי המחנה.

והנה, השמאל, כשם כללי לכל מה שאינו ימין, ועם כל בעיותיו, הציע כבר מזמן פתרון אחר למדינה היהודית: מדינה ישראלית חילונית. הציע וקיים הלכה למעשה, בכל שנותיה הראשונות של הציונות ושל המדינה, ובנה פה מדינה לתפארת, עם כל הפגמים שהיו בה. הוא רק שכח להוציא מהמדינה את מרעום הנפץ היהודי, ובכך הפך את מפעלו לברכה לבטלה. כי אז באו הליכוד והימין ואסרו מלחמה על המודל הזה, בשם המודל היהודי, הדתי והלא ריבוני, והפכו אותו לתו ההיכר של המועדון שלהם, שעליו הם נלחמים גם היום, במחיר השמדת ישראל. לא היה צריך להיות בעל ניסיון וחכם גדול כדי לדעת שזה לא יכול לעבוד. וכדי להשתכנע, הימין הוליך אותנו בארבעים שנות מדבר צחיחות מאז עלה לשלטון, שבהן הוא חירב כל חלקה טובה שבנה פה השמאל בעבר. ולכן, השמאל, כדי להציל את עצמו ואת המדינה, חייב היום לחזור לערכי הבסיס שלו ולהילחם על מדינה חילונית, שמגילת היסוד שלה תשלול שלטון של כל דת שהיא. כדי שישראל תוכל להשתקם לאט לאט מהחורבן שהמיט עליה הימין. זה, בתוספת מרכיב המדינה כמרכז (ולא ציונות, יהדות וכל בבל״ת אחר). כל דבר פחות מזה יהיה המשך הכניעה לימין וסופה של ישראל.