נתן אלתרמן

30/5/2024

מתוך: עיר היונה, הוצאת מחברות לספרות (1957)

ליל חניה

ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף,

בהמולת מלאכות הוא קם. הנה הנו.

כמו פני עיר־נבנית פניו של שדה הקטל

בהתפרש המחנה אשר דינו

להיות שופך דם האדם ומגינו.

(פני עיר־נבנית בחשכתה והבהוביה,

בעיסוקה האץ חופז מתג אל תג.

ליל חניה. פני נפחיה ואופייה

ועגלוניה של חברה בטרם גג.

פני הכוכב הקם והמרחב העג.)*

(פני הגברים המטליאים עלי ברכיים

חולצה ונעל. פני הלץ. פני הטבח.

פני הבדיחה בצוהב בהרות הקיץ,

שמושבה על הארגז או על הפח

ולקדקודה אגן רקיע מהופך.)*

מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע,

היה נשקף פתאום מראה המלחמה

כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל,

בו חרותם של מסעות וחירומם,

בו הכלים והחוקות בעירומם.

(בו חישופה הפתאומי והפרוע

של הבדידות בין הרבים והזרים.

בו הרעות ידי אדם בצר ברואיה,

להיות שומרה בין איש ואיש את הקשרים,

בהישרף גשרי שכירות ומסחרים.)*

בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק־

שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו -,

ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר־ערך

ולא שכיית־חמדה הוא, יישאן במלוא

צווחת צבעיו החריפים על חלילו.

על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)

ועל חובה וקרב ועול. הכול בכול.

אין הוא אומר את זאת בכול דקויותיה

של השירה, אבל אומר בקול גדול

בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.

לי חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע,

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים,

ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח

בבניינה של ממלכה, ליל נדודים

ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

עת מלחמה. גם צלם הדברים האלה

היה צלמה. לקול זמרת־פזמון תועה

עוד ימשכו המה, כמו נימה מחלב,

נפשו של דור, גם בשדה זרועה,

לזכור, לא רק לרע, ימי רעה.

גם זה נשלב במלחמה. כל זה גם יחד

כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל

ומשחרים. כל זה מתל ומגדות נחל

יהיה עולה ביעף, ושב נקטע בילל

של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל.

*הבתים בסוגריים לא נכללים בשיר המולחן.

חנן יובל, ירדנה ארזי, אפרים שמיר (1973)

לחן: יאיר רוזנבלום

עיבוד: ירון גרשובסקי

יאיר רוזנבלום