יהודה עמיחיעידן קדם16 באוק׳ 2023זמן קריאה 2 דקותעודכן: 1 בינו׳ 202416/10/2023מתוך: שירים 1948-1962 ( 1963)העננים הם המתים הראשוניםהעננים הם המתים הראשונים,אבנים בשולי הוואדיהם האחרונים.כמה זמן עבר ביניהם,שתקנו בעקשנות, האלמנו. אבלהאדמה צריכה לומר את הכולבחקירת מטר ושמש, אתכל שהיא יודעת: עשב, רקפות,פרחים אחרים; והעשב ייבש וקוצים יעלו.קל היה לנו לאהוב אילו רצינו,כשפני האהובה פרושות ככנפייםוהמוות מקופל כמטוסיםבתוך האונייה הנושאת אותם. קל היה לאהוב;ואינני יודע אם תהיה לנו הזדמנות נוספת.שיווי המשקל יופרע, פרשת המים לא תדייק בחלוקה,השעון יתבלבל כתלמידים שלמדו בעל־פה ושכחו.ולתוך ההיסטוריה המוצגת בבתי הנכותיפרוץ החום הנורא, כשהשומריםלא יוכלו עוד להחזיק את הדלתות הכבדות.והתחומים יטושטשו.רק המוות דורש מאיתנו לדייק;את תחומיו השחורים אין לעבור,ולנו נשאר למלא את השטחים הריקיםבצבע, כילדים בספר של ציורלפני ראש אלוהים המשגיח.ואנו סברנו שהוא אכזר,בגלל שערותיו הפרועות.ובמשך כל הזמן ייפסק דיןומכונות הירייה של הכרעות והחלטותיורות באש ישרה ופוגעות בכלבים,בידי, ברות הקטנה וגם באלהשאינם מסומנים במספרים.והכול מקרה. כמו בבניית בית, כשפתאוםמוצאים חומות שבורות וחרסים: עירעתיקה מתקלפת והרקיע שוכח ונסוגאל מאחורי הכוכבים שנשארו לחפות על נסיגתו.או למשל, כשאבי מתונטלו אותו ממקומו ונשאר מקומו ריקכמו בור באמצע הכביש, כשמכסה הברזלמורם. ואלוהים לבוש סרבל עבודה כחולירד לשם לתקן. והנר עלהרצפה עמד כמנורה להזהיר את ההולכיםוהמילים האחרונות התרגלולאיטן להיות אחרונותמתחת לתקוות תקרת הלילה.אולי אז הייתה הזדמנותלאהוב ולהישאר.אבל עכשיו הזמן נעשה שקט ואפללידינו כמי נמל ליד דפנות האוניותשעגנו זמן רב מדי.כמו כן לא תעזור לנו ההתנצלותעל האיחור או על השכחה.השמים שוכחים.ואנו כגבעולי פרחים באגרטל,צרורים למטה באפלה,וצר לנו. ולמעלה, מעל לשפת הכלישמי פרחים פתוחים. ולכל אחד פרחמשלו, אך מי מאתנו ידע זאת, בצר,באפלה, וזה ליד זה. וקרובים למוות.
Comments