הימין, קווים לדמותו

4/4/2025

עידן קדם

רבים בישראל ואף מחוצה לה מנסים להבין את פשר החורבן המתמשך שממיטה ממשלת נתניהו, כמייצגת את הימין כולו, על מדינת ישראל. איך ייתכן שהקבוצה הפוליטית שלקחה על עצמה להוביל את ישראל, כמו גמרה אומר להוביל אותה לאבדון? הקבוצה הזאת, שהיא רחבה בהרבה מהמקבץ הפוליטי שמוביל אותה כרגע, ממש הכריזה מלחמת חורמה נגד יסודות המדינה הזאת כפי שהוקמו בראשיתה, ונבנו בעמל רב במשך השנים. הם יוצאים באופן שיטתי נגד מה שהם מכנים ׳דיפ סטייט׳, ופירושו של דבר שהם יוצאים נגד מערכת אכיפת החוק; נגד איכות התחבורה; נגד אתוס הערבות ההדדית; נגד סדרי מנהל וממשל תקינים; ונגד כל מה שמריח מאיזו תקינות מדינתית כלשהי. והשאלה ששואלים רבים היא: מה ההיגיון בשיגעון? האם זה מקרה? לא־יוצלחיות? חוסר ניסיון? שלומפריות? ניסיון לעשות א, אבל יוצא דווקא ב?

לאו דווקא. שום דבר פה לא מקרי ולא בגדר טעות. הכול נעשה בכוונת מכוון ומתוך אידיאולוגיה. אלא שהשאלה היא, איזו אידיאולוגיה? ובכן, את הימין הישראלי מרכיבות כמה קבוצות שהמכנה המשותף ביניהן הוא העוינות שלהן לסיפור הציוני המרכזי, כפי שנבנה לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות בידי הציונות הסוציאליסטית החילונית. הסיפור הזה היה, בעיקרו, חילוני, סוציאליסטי, מערבי, ליברלי, פתוח. הצד היהודי הודחק בו לטובת צדדים אחרים, מתקדמים ומודרניים יותר. וזה בדיוק מה שעצבן ומעצבן את הימנים לסוגיהם. לכל אחת מקבוצות הימין האלו היה מרכיב עוינות ייחודי שנובע באופן טבעי מאופייה ומהותה של הקבוצה, אף כי כולם מתאחדים ביניהם סביב הגרעין הקשה של היהדות. והקבוצות הן החרדים, המרוקאים, המתנחלים והרוויזיוניסטים.

1. החרדים - פער לאומי־מדיני: החרדים עוינים את הציונות בכלל, ואת זו הסוציאליסטית בפרט, מכיוון שהם מתנגדים לציונות עצמה; כלומר, אין להם עניין בלאומיות היהודית ובמדינה יהודית; הם מעדיפים להיכפף כמימים ימימה לזר, לפריץ, לאכזר. העיקר מבחינתם, כיהודים, לא לעמוד בראש מדינה, ולא להיות אחראים לה. זה מכתיב את כל מעשיהם והתנהגותם של החרדים, החל בהפעלת מערכת חינוך עצמאית שאיננה מתייחסת כלל למדינת ישראל ומנציחה את תרבות העיירה המזרח אירופית; המשך בהתעלמות של מגזרים שלמים מתוכם מהשפה העברית, ובהתעקשותם לדבר ביידיש; המשך בהשתתפותם המעטה בשוק העבודה ובכלכלה הישראליים; וכלה בסרבנותם המיליטנטית מציות לחוק הישראלי, ובמיוחד לזה המחייב אותם לשרת בצבא הישראלי.

   אמנם כבר צוין כאן לא פעם שמדינה יהודית היא אסון שיש למשוך את הידיים ממנו כמה שיותר מהר. ולכן, לכאורה, בזה החרדים צודקים. אולם, טענתם נגד המדינה היהודית נובעת משיקולים אחרים לגמרי, ולמען האמת, היא לא שונה מגישתם אל כל מדינה אחרת שבה הם מתגוררים: הם לא רוצים להשתתף בהובלתה ובאחריות לה בכל מקרה. לעומת זאת, טענתי נגד מדינה יהודית אינה גוזרת כיליון על עצם המדינה, אלא על המדינה המוגדרת יהודית בלבד. הנה כי כן, האילוח המרקיב הזה שקולח בתעלות הביוב של ישראל, שנקרא ׳חרדים׳, לא מעוניין, מקדמת דנא, במדינה הנקראת ישראל, מטעמים אידיאולוגיים לגמרי. ועל כן התנגדותו, ההצהרתית לפחות, למדינה היא החריפה ביותר. למעשה, מוסלמים רבים בישראל יכלו לתמוך במדינה הרבה יותר ממה שתומכים בה החרדים, אלמלא הייתה יהודית ולא-שוויונית.

2. המרוקאים - פער תרבותי: המרוקאים עוינים את הפן הליברלי־מערבי־חילוני של הציונות הסוציאליסטית. בבואם מתרבות בעלת היסטוריה ארוכה של פגאניות, נחשלות ואמונות טפלות, באקצנט היהודי של התכונות האלו, הם התקשו להתחבר לפן המערבי, המתקדם, האינטלקטואלי, החופשי והנאור־יחסית של הציונות הסוציאליסטית. זה הסליל אותם לגישה לעומתית עקרונית נגד כל מה שיצא מתחת ידי מפא"י ההיסטורית ושלוחותיה, ולגילויי אלימות חריגים ומגוונים כלפי הישראליות עצמה, מאז ועד היום. מעורבותם במעשי פשע היא מהגבוהות בחברה הישראלית, וכך גם עוינותם הכרונית לכל גילוי ממסדי, חברתי ומהוגן. האנשים האלה גם מבליטים באופן כרוני ודווקאי את הצד הערבי הגס והדוחה שלהם, בין אם במוזיקה, בשפה, באוכל, במנהגים או בחגים, כחלק מהתרסתם הבלתי מתפשרת נגד הישראליות והעבריות. הם גיבשו תרבות מרוקאית מתבדלת בתוך ישראל, יותר מלמען שמירה על מסורת אבותיהם, למען ניתוץ האפשרות לבנות פה מסורת החדשה. המרוקאים כביכול נאנסים לגור ולחיות פה, על אפם וחמתם, ולא חוסכים שום הזדמנות להראות את זה, ולערוג אל מרוקו מולדתם. הדבר הזה הוביל אותם באופן טבעי אל חיק רעיהם למצוקה, אל הרוויזיוניסטים, מקימי הליכוד, חרף היותם של האחרונים בעיקר אשכנזים. עד כדי כך עזה שנאתם של המרוקאים למדינה! המרוקאים מתנגדים, אפוא, למודרנה, לקדמה ולישראליות. הדבר הזה כמובן לא סותר מדינה, אבל הוא מכניס מקלות בגלגליה, דוחף אותה לבערות ולנחשלות, להעדר אינטלקטואליות, לסדרי מנהל לא תקינים, למוסר ירוד ובסופו של דבר להתדרדרות בכל המישורים. ראו טיפוסים משוקצים כמו דוד אמסלם, מירי רגב, שלמה קרעי, גלית דיסטל, שאינם בהכרח מרוקאים בעצמם, ותבינו עד לאן המנטליות הזאת יכולה להתדרדר. וזה עוד לא התחתית. כמובן שישנם גם אישים לא־מרוקאים, לרבות אשכנזים, שמשרתים את המגמה הזאת באותה מידה, ממש כפי שיש מרוקאים רבים שמתנגדים לה. למשל, דוד לוי מהליכוד, שגילה לאורך הקריירה הפוליטית שלו ממלכתיות, מתינות והזדהות עם ערכי המדינה, בניגוד לרבים ממחנהו הפוליטי וגם מזה האתני. או גם קבוצות אחרות שבאו ממדינות נחשלות, כמו עיראקים, תימנים, איראנים ולובים, שמצאו כמדומה דרך להשתלב בתרבות הציונית המתהווה הרבה יותר מהפגאנים המרוקאים, שהתעקשו למרוד במפא"יניקיות האשכנזית עד זוב דם. כלומר, הסתייגותם של המרוקאים ממסורת מפא״י אינה נובעת מקשיי קליטה אובייקטיביים, אלא מבחירה מודעת לא להשתלב בתרבות הישראלית המתהווה. ועל זה הם הלבישו בחוצפתם יללות בלתי נגמרות על קיפוח ואפליה. לא לחינם אפוא בימים אלה של הסתערות רבתי מצד השלטון על נכסי הממלכה הישראלית ומכירת חיסול שלה למי שיידחף יותר, מתייצבים המרוקאים בשורה הראשונה כדי להשתתף במחטף.

3. המתנחלים - פער יהודי־דתי: בעוד שהחרדים לא רוצים מדינה, הרי שהמתנחלים רוצים מדינה, אבל יותר יהודית. עד כדי כך יותר יהודית, שמבחינתם היהדות ראויה לכופף את המדינה במקרי הצורך. ואכן, יש מבחינתם צורך, ועוד איך. המתנחלים רצו ורוצים ציונות אולטרה יהודית, באוקטבות גבוהות, ומאחר שהציונות כשלעצמה חותרת תחת מושג המדינה, הרי שאולטרה ציונות חותרת באופן אקוטי מתחת למדינה. ועינינו הרואות: הפרתם הפרמננטית את ריבונות ישראל וההעדפה שהם חורצים לערכים יהודיים על פני ערכים אחרים, כולל ערכי המדינה. גולת הכותרת של חתירתם של המתנחלים נגד מדינת ישראל היא כמובן התנחלותם, כאזרחי ישראל, בשטח לא ריבוני של ישראל, מה שמהווה הפרה ברורה של ריבונות ישראל. הפרת ריבונות, יש לדעת, ובמיוחד ממושכת, כמוה כביטול מעמד המדינה כמדינה. כלומר, ההתנחלויות מחריבות את ישראל, הלכה למעשה, וכל זה בשביל לממש את ההבטחה הדתית של אלוהים לעם ישראל. זה כמובן לא מפריע להם לתבוע בגרון ניחר ריבונות בכל פעם שמתלקחת אלימות בכפר ערבי, בשטחים או בישראל, או במלחמה שמדשדשת וכד׳. מה שמלמד אותנו שקנאות לא בהכרח הולכת יד ביד עם חכמה. אבל זה לא נגמר בזה. מי שמתירים לו לפגוע בגרעין המהותי של המדינה, יראה את עצמו זכאי גם לכל מה שמשתלשל מזה, וגם את זה יאפשרו לו. הנגע המתנחלי הזה, שאיש בישראל לא ראה לנכון להגבילו לאורך השנים, גם כשכל הפעמונים צלצלו, הוליד מתוכו הפרות חוק סדרתיות וכנופיות טרור שמטילות את חתתן על כפרי השטחים, עם או בלי צה"ל, ושהפכו כבר עם הזמן לצבא מליציות של ממש. המנטליות הטרום מדינתית הזאת גלשה כבר מזמן לתוככי ישראל הריבונית, מה שהופך אותה למכיתה מקושקשת ורוויית דם של העדר חוק, העדר מוסר, העדר התנהגות אנושית ורציונליות, ובעצם, הופך אותה ללא-מדינה. ואת כל זה עושים המתנחלים מהמקפצה, כי למרבה החרפה הם אף משתתפים בבחירות הדמוקרטיות ונבחרים בהן, וכך, ממשיכים לחתור תחת מדינת ישראל מתוך הכנסת והממשלה עצמן!

4. הרוויזיוניסטים - פער פטריוטי־חברתי: הרוויזיוניסטים התנגדו לשני היבטים של הציונות המייסדת: הלאומי המתון והסוציאליסטי. בנוגע ללאומיות, הרי שהרוויזיוניסטים מתעבים מתינות מדינית, לפחות להלכה. מי שבבסיס האידיאולוגיה שלו מצויים ביטויים כמו 'שקט הוא רפש', 'קיר הברזל', 'אף שעל', 'שתי גדות לירדן' ו'ארץ ישראל השלמה', חזקה עליו שקיצוניות, לאומנות וחוסר פשרה יתוו את דרכיו. אמנם הציונות הסוציאליסטית הייתה לאומית דייה, אבל זה לא הניח את דעתם של הרוויזיוניסטים, שכבר בשנות המאבק על המדינה מצאו לנכון להקים מחתרות טרור, שחתרו תחת הצבא הממוסד של אותה עת, ועקפו אותו בנקיטת פעולות צבאיות בלתי לגיטימיות. בשם הלאומיות הפטריוטית הם היו מוכנים אז לחולל פיגועי תופת שהרגו גם חפים מפשע. כלומר, עבור הרוויזיוניזם, בדומה לארגוני הטרור הפלסטינים, הטרור היה חזות הכול, ולא נועד לשרת דבר תכליתי זולת יצירת כאוס. ועובדה היא שעד היום מליצי היושר של הרוויזיוניסטים מתפארים בעיקר בזה שהם אלה שגירשו את הבריטים, ועל זה כל גאוותם, בשעה שאיש מהם לא טוען שהם הקימו את מדינת ישראל, או תרמו לזה משהו. כלומר, הם ראו בגירוש הבריטים מטרה כשלעצמה, ולא אמצעי למשהו חשוב יותר. נטייה טרוריסטית זו קיבלה לימים ביטוי במדיניות ביטחונית ישראלית שהעדיפה חיסולים אישיים בנוסח המאפיה על פני מדיניות ביטחונית כלפי מדינות. ולשיאה הזמני היא הגיעה באותו ׳מבצע ביפרים׳ נגד חיזבאללה שהצית כאן התבשמות עצמית מורבידית וחגיגה פרוורטית על הדם. העובדה שממשלות שמאל נהגו כך באותה מידה, ואף הנהיגו את מדיניות החיסולים מלכתחילה, איננה מלמדת על צדקת החיסולים אלא להיפך, על כך שהשמאל טעה בזה גם הוא. ומאוחר יותר, בדומה למתנחלים, לא נרתעו מלרמוס ערכים ויסודות כמו מנהל תקין, חוק ומשפט וסדר ציבורי, תחת הדגל המתנוסס של הפטריוטיזם הציוני, אבל גם תחת הדגל הקפיטליסטי.

   האופי הזה משוך כחוט השני לאורך כל שנות המדינה, בגלגוליהם הפוליטיים והחברתיים השונים של הרוויזיוניסטים. יוצא מן הכלל, לכאורה, הוא מנחם בגין, שברגע האמת כראש ממשלה ראה את האור ונעתר להצעת השלום של אנואר סאדאת. אף כי יש האומרים כי בגין עשה זאת לא מאהבת המן אלא מרצונו להבטיח את שליטת ישראל ברמת הגולן וביהודה ושומרון. כך או כך, בגין פעל במקרה זה בניגוד גמור לאידיאולוגיה של תנועתו, הליכוד, ולכור מחצבתו הרוויזיוניסטי. והעובדה שפעולה אנטי־רוויזיוניסטית מובהקת כמו פינוי כל סיני והסכם שלום עם מצרים היא מהמהלכים הכי גדולים, חשובים ומועילים למדינת ישראל מאז ראשית הציונות מלמדת על דרך השלילה עד כמה מזיקה הדרך הרוויזיוניסטית לישראל.

   לגבי הפן הסוציאליסטי, הרוויזיוניסטים באו מגישה של קפיטליזם ושוק חופשי, בדיוק ההיפך מזה של מפא״י. הם דגלו ודוגלים בשוק חופשי, שהוא למעשה מונח קוד ל'לחזק את החזקים'. עבורם, סולידריות, ערבות הדדית והגנה על החלש הם ערכים פסולים, שמקומם לא יכירנו במדינה ששואפת להגיע לעושר המוחלט. הרוויזיוניסטים יכולים לבוא בטענות לקומוניזם הרוסי על כך שטבח המונים בדרך להגשמת הרעיון שלו, ובה בשעה לסלול את עושר המדינה על גוויות החלשים שלא עומדים בקצב; ובאותה נשימה גם לשאת את שוועת החלכאים והנדכאים. כבר בראשית שלטון הליכוד הוא הנהיג מדיניות כלכלית קפיטליסטית שנועדה, כביכול, "להיטיב עם העם", אבל בפועל היא הגבירה את האינפלציה, הורידה את ערך המטבע ודווקא פגעה בעם. בנוסף, תחת עינה העצומה של ממשלת הליכוד, הונהג וויסות מניות הבנקים, מה שמוטט את הבורסה, גרם למיליונים לאבד את כספם, ובמיוחד, ריסק את התנועה הקיבוצית, שנואת נפשו של הליכוד, שהייתה מושקעת בבורסה.

   בנוסף, בעולם שבו הכול נמדד בכסף, הכול גם הופך להיות סחורות. הדאגה לאקלים העולם הולכת ופוחתת, כי הכול כשר במרוץ להשגת שורת הרווח המקסימלית. בתוך כך, גם עולם המזון הופך לתעשייה שטופת דם שבשבילה החיות הן חלק מאמצעי הייצור, ואין מגבלה על כמות גידולם, תנאי גידולם וכמות ההרג שנדרש כדי להשביע את האדם הגרגרן. הדבר הזה איננו יכול שלא לחלחל גם אל היחס לבני אדם. ואמנם, בעולם הקפיטליסטי ייצור המוני של נשק השמדה עולה כפורח, ואיתו, זילות חיי אדם. כשכל זה נח על מצע רעיוני שלפיו האדם איננו אלא כוח אדם, שנועד לשמש אמצעי ייצור ותו לא. ואי אפשר שלא לראות איך חיי אדם הולכים ומאבדים את ערכם גם בישראל, תחת כל הממשלות, אבל במיוחד תחת ממשלות הליכוד והימין: טוסטוסים ומרעין בישין אחרים חותכים את הרחוב הישראלי שתי וערב; אזרחים ערבים נרצחים על ימין ועל שמאל; פלסטינים נחשבים לתת־אדם, ונקטלים כמו חרקים; ולבסוף, כפי שאפשר היה לצפות מראש, גם חיי ישראלים יהודים מופקרים בין אם על קו הגבול ובין אם כשבויים בעזה שנושאים עיניים למדינה שתציל אותם, ושוכחים ששולטת בה ממשלת ימין על מלא.

   ואם לא די בכך, לאורך רוב שנות שלטונו, הליכוד גם מעל באלמנטים החיוביים שכן אפשר למצוא בקפיטליזם, כמו תחרות חופשית ושוק פתוח לייבוא. הוא הנציח למעשה את השוק הישראלי החד־ממדי והסגור, שמאפשר למעטים להחזיק ברוב העושר במדינה, וזאת כמובן על חשבון ההמונים שהליכוד, כביכול, דואג לשלומם. ללמדנו שיש כנראה דבר חזק מהשנאה היוקדת לשמאל, וזה: האינטרסנטיות האגואיסטית ורדיפת הבצע. ואמנם, עם השנים ידע הליכוד להתברג במוקדי הכוח הכלכליים, ולהנות ממנעמי השלטון, גם כשהיה בזה הנצחה של חטאי מפא״י. לימים, השכיל הליכוד לחבר בצורה אופטימלית את שתי נטיותיו, השנאה לשמאל ורדיפת הבצע, למכלול אחד משומן.

   נטיית ההרס והכאוס השתמרה אפוא בשרידי התנועה הרוויזיוניסטית עד היום, בעיקר בליכוד, ואפשר לראות אותה לדוגמא אצל יריב לוין, נצר למשפחה רוויזיוניסטית, שחרת על דגלו משנים את המטרה של החלשת מערכת המשפט, כדי לאפשר תנועה חלקה יותר של הפשעים הציוניים במערכת העיכול הישראלית. או בנימין נתניהו, סוכן הכאוס מספר אחת, שמקדש את הקפיטליזם והשוק החופשי, שמדרדרים את ישראל אל תהומות האגואיזם, הפונקציונליזם, רדיפת הבצע והדרוויניזם הממאיר. עד כדי כך, שנראה טבעי לישראלים לייצר ולמכור נשק לאויבי המדינה, ולהפעיל מתוך משרד ראש הממשלה מכונת יחסי ציבור למדינה שישראל הרשמית הכריזה עליה תומכת טרור. כי הרי לכסף אין ריח, והעיקר למקסם רווחים, לא? אותה תפיסה מאפשרת למשפחות פשע להשתלט על מוקדי כוח בכלכלה הישראלית ולעשות כרצונם למען הרווח הפרטי שלהם; יוצרת מונופולים וקרטלים; מרחיבה את הפערים הכלכליים בחברה; ומעלה את יוקר המחייה. ובלבד שדרכם של טייקונים לעושר המוחלט לא תיחסם. שהרי בקפיטליזם החזירי שורת הרווח היא שקובעת באופן בלעדי, אם כי עוד לא הוסכם לגבי שורת הרווח של מי. התפיסה הזאת, שלכאורה מעצימה את האיתנות הכלכלית של ישראל, למעשה מדרדרת אותה חברתית, מוסרית ואף לבסוף כלכלית וביטחונית.

סיכום

ממעוף הציפור עלולה הדרך הימנית להיתפס כעמדה לגיטימית במאבק הפוליטי מול השמאל, כפי שהרכב המעשים של השמאל והימין עלול להיראות דומה: לשניהם הצלחות וכישלונות, ולשניהם גם חסדים וגם חטאים. הרי את המדינה שהקימה פה מפא״י אפשר היה לתקן עד בלי די, וגם מפא״י לא טמנה את ידה בצלחת: הפלמ״ח ביצע גירושים ואף מעשי טבח בפלסטינים במלחמת העצמאות; הוא הנהיג בשורותיו תרבות עבריינית־חברה׳מנית, שהתגלגלה אחר כך להתנהגות פושעת בכל רחבי המדינה; ואף אחר כך אישים מטעמו כמו אשר ידלין, יעקב לוינסון ואברהם עופר ביצעו, לכאורה, מעשי שחיתות חמורים. אבל לאמיתו של דבר אין שום דמיון בין הימין לשמאל ותהום פעורה ביניהם: קודם כל, לא את השחיתות של מפא"י שוטם הימין, אלא דווקא את מה שעובד באופן סביר הוא מנסה לעקור. למשל, את מה שאנשי הימין מכנים במשטמה ׳דיפ סטייט׳, שהוא מבנה העומק הבלתי חדיר שהורישו להם מפא״י ושלוחותיה, ואשר לא היה בשנותיו הארוכות של הימין בשלטון די כדי לעקור אותו מהשורש. עם טינה כזאת לישר ולהגון, אם כן, ולכל הפחות, עם אדישות לנורמות פסולות, מה הפלא שהימין הוא היום סינדיקט פשע לכל דבר, שהשתלט על המדינה בדרכים מאפיוזיות? ומכיוון שהימין שולט בישראל כבר 48 שנים עם הפסקות לא משמעותיות, הרי שהמדינה כולה כבר הפכה תחתיו להיות בגדר ארגון פשע אחד גדול. הווה אומר, שבעוד שהשמאל עשה את חטאיו חרף חתירתו לטוב, הימין עושה את חטאיו בגלל חתירתו לרע; השמאל רצה פה מלכתחילה מדינה, ואילו הימין חתר כל העת נגדה; חטאי השמאל התרחשו בשולי המעשה הגדול שאפיין את מפא״י וכל שלוחותיה, ושממנו לא הסירו את העיניים: הקמת המדינה ובנייתה מאפס. בעוד שכל היסודות האלה שעליהם נבנתה מדינת ישראל מלכתחילה ואשר כנגדם לוחם הימין, הם אלה שעשו את ישראל למה שהיא, ובכלל אפשרו את הקמתה ואת קיומה; ועל כן, כשנלחמים נגדם נלחמים נגד עצם קיומה של המדינה. ובכל מקרה, זה חסר שחר להרוס מדינה שזה עתה הוקמה בעמל רב כדי להקימה מחדש; הדבר הזה הוא מתכון בדוק לחורבן. בקיצור, הימין הישראלי החליט שאם הוא לא השתתף בהקמת המדינה המפא״יניקית, שלה הוא אף התנגד, הוא לפחות יהרוס אותה, ויקים אותה מחדש, בצלמו ובדמותו. אלא שצלמו ודמותו של הימין, למרבה הצער, הם כאוס, זדון, ריקבון, אש ותימרות עשן.

ומה הקטע? שכל קבוצות הכאוס של הימין מאוחדות ביניהן בעוד דבר משמעותי: כולן יונקות את תלמודן מהיהדות, אותה דת מתועבת, נאלחת וטמאה, שבשבילה התכנסנו כאן ממילא, הלא כן? הנה כי כן, קהילת הפשע של הימין שואבת את מלוא הצדקתה מלב ליבו של הרעיון הציוני. שהרי מהי ציונות ללא יהדות? והנה, הציונות עשתה מה שמעולם כמדומה לא נעשה באף מדינה או חברה: היא ביקשה להקדים תוכן לצורה: יהדות כתוכן שקובע את צורת המסגרת הארגונית, במקום להיפך: קביעת הצורה, ראשית, ובתוכה לצקת עם הזמן תוכן שלפחות אינו סותר אותה, כפי שאמור להיות במסגרת מדינית מתוקנת. היפלא אפוא שהקואליציה הזדונית וההרסנית ביותר שקמה פה היא גם הכי יהודית וציונית? אותן קבוצות שאסרו מלחמת חורמה על המדינה הציונית משחר הקמתה, הן אלה שנבנות מהריסתה, ונוטלות את נשק ההשמדה שלהן ישירות ממחסן הנשק של המדינה שאותה הם מבקשים להרוס. ובאמת, ככל תופעה קיצונית, הימין הישראלי מסמן הכי טוב את הניגוד המוחלט ששורר בין מדינה יהודית למדינה. ועל כך נתונה לו התודה והברכה. השמאל, בשמו המאוד כללי, ניסה לרבע את המעגל ולקיים יחסי שלום, פחות או יותר, בין היהדות למדינה, והצליח באופן לא רע. אלא שזה לא מצא חן בעיני הימין לסוגיו, ומאז היוסדו הוא מבקש להשליט את התוכן היהודי על המסגרת המדינתית של ישראל. פירושו של דבר הוא שמבחינת הימין, כל מסגרת היא אפשרית, גם לא־מדינה, ובלבד שהעריצות היהודית המוחלטת תמשיך לשלוט בכיפה. היום, כשכל העולם ואשתו נוכחים באסונות שבהם זה כרוך, מנסים רבים שמתנגדים לימין, בכוחם הדל, לשנות את רוע הגזרה, ולהיאבק על כבודה ועל דמותה של המדינה, וזאת, מבלי להבין שהם נלחמים בעזרת אקדח בלי נוקר. שכן, הם מוסיפים כמימים ימימה להתנבא בשם אותה ציונות שעליה מסתמכים גם גדולי אנשי הימין. כלומר, הם ביד אחת נלחמים בימין, וביד השנייה הם בבלי דעת מחזקים את אויביהם המרים ביותר.

אנחנו רואים, אפוא, שהרס מדינת ישראל בידי הימין הוא לא פועל יוצא של משהו אחר, לא יד המקרה ולא תוצאה של חוסר כישרון, אלא בא מלב ליבה של האידיאולוגיה הימנית, גם אם זו אידיאולוגיה של הרס הקיים ותו לא. ולכן, ניסיונות שאנחנו רואים במרחב הציבורי מצד נשמות טובות שמציבות את עצמן באמצע, להציג את הדאגה למערכת המשפט, לדוגמא, כדאגה שלא קשורה למחלוקת בין ימין לשמאל, אין להם על מה לסמוך; בדיוק להיפך, המאבק על דמותה של מערכת המשפט ושל מערכות מדיניות אחרות הוא בלב המחלוקת בין ימין לשמאל. לימים, קבוצות הימין שמתאחדות ביניהן במאבק משותף נגד מדינת השמאל, הפכו את השיתוף הזה, בעיקר בהופעתו הפוליטית, לקרדום לחפור בו, לחזות הכול, ולמועדון אינטרסים שעצם קיומו מקדש כל אמצעי. ואם האמצעי הזה הוא החרבת ישראל, שנואתם מימים ימימה, הרי זה משובח.

הימין הישראלי קלע את עצמו, אפוא, מלכתחילה לדרך ללא מוצא, ומסיבותיו הוא אינו יכול לסגת ממנה. ולכן הוא נדחק לפינה שאי אפשר להצדיקה, שהוא אינו יכול לצאת ממנה טוב, ושהוא מרגיש נאלץ להתחפר בה, ואף יותר ויותר ככל שקלונו נחשף יותר ברבים. הימין פשוט מסתחרר בתוך לולאה נטולת הצדקה, שהוא מטשטש ללא הרף, במאמץ רב, בפירוטכניקה ססגונית מרובת אש ועשן. וגולת הכותרת של זה היא הפטריוטיות המזויפת, מצד אחד, והאשמת היריבים מבית בבגידה, גם היא כוזבת, מהצד השני. לגודל האסון, דווקא סנטימנטים כאלה נוטים יותר לכשף את ההמון הנבער, שתחת שלטון הימין נעשה גם יותר ויותר נבער מהסיבות שפורטו לעיל. וההמון הזה, שגם ככה מורכב ברובו מצאצאיהן המתרבים והולכים של ׳קבוצות ההתנגדות׳, מצביע בעת מבחן בהמוניו דווקא לימין, והאסון הולם והולם בכל הפתחים.