הטבע החברתי של האנרכיה

20/8/2024

עידן קדם

ישראל היא מדינה באנרכיה. רוכבי קורקינט, נהגי מכוניות, גובי דמי חסות, מתנחלים, שוטרים, חיילים, סתם אזרחים, כולם עושים כאן מה שבראש שלהם. ואין דין ואין דיין. האנרכיה, טיבה להתנגד לסדר הקיים. כבר בשנות הנעורים ואף הילדות האדם, לא רק בישראל, מנסה לגרד את דפנות המותר. ובאופן מוזר, מקבל על כך הכרה בלתי רשמית מהחברה, וגם לא פעם טפיחה על השכם, אם לא למעלה מזה. שמירת החוק והסדר נחשבת בחברה האנושית כמעין מטלה של זקנים, או של חנונים, שאנחנו, הגזעיים, לא רוצים להימנות עליהם. אנחנו רוצים להיות בצד המסעיר, המגניב, של החוק. אנחנו רוצים להיות מעבר לו.

עד כדי כך, שחברה כמו החברה הישראלית, שלא טורחת להשגיח על עצמה, מוצאת את עצמה יום אחד משכשכת מקצה לקצה במי אפסיים של איזה מתקן לונה פארק מוכה אמבות שהזמן בו כמו עצר מלכת: כולם נשארו בו בני נוער פלגמטיים ומרדנים, ושיתפוצצו כולם. כבר מזמן אין פה שום חוק וסדר שמישהו יכול לנסות לאתגר, אבל הגחמה האינפנטילית של למתוח חיוך אווילי על כל מעשה קונדס, נשארה. כך יכול, למשל, קרימינל-על כמו איתמר בן גביר לזכות בתהילת עולם על פריצת הגבולות הכרונית שלו, אף על פי שהוא כבר מבוגר וגם שר המשטרה. ואותו דבר רב־הפושעים ביבי נתניהו, וכן אחרים מאותו ביב שופכין פוליטי, שהפך למשכנן של נפשות חולות מכל קצווי הימין: תומכים בהם מפני שהם פושעים, לא על-אף שהם פושעים. מתנחלי יהודה ושומרון חורשים את השטח שם ברדיפתם הבלתי נלאית אחר הפוגרום הבא נגד ערבים, וזוכים למחיאות כפיים מההמון הנבער שנקרא ׳החברה הישראלית׳. ומנגד, ההתנגדויות לפוגרומים האלה הן מצד הצבא או המשטרה והן מצד משקיפים מהצד כבר כמעט לא קיימים כי אותו המון מטורלל, שהוא אנחנו, אילף את המתנגדים בינה ולימד אותם לקח, כדי שיבינו היכן מרוחה החמאה, ומה הם באמת כללי המותר והאסור בחברה הישראלית: להרביץ לערבים מותר, וגם להרוג אותם. לעשות משהו נגד זה, אסור באיסור חמור.

מפעם לפעם, כדי להתאוורר, קופצים בחורינו הטובים לאיזה אי שכן, רק כדי לבצע אונס קבוצתי, להפיץ את אורנו באומות, ולחזור. הם נעצרים שם, זה ברור, אבל השופטים חסרי הפניות, שהם בעלי מזג שיפוטי ממש כמו כאן, מקבלים לפתע מבול של פניות ואין להם ברירה, הם מוכרחים להטות אוזן לרחשי לב הציבור. והציבור רוצה את האנסים כאן, בקרב המשפחה התומכת. ואז חוזרים אלה לקול מצהלות תמיכה מפה לפה, כאילו רק נחטפו לעזה וחזרו. והנאנסת? מתביישת בפינה, מסווה את עצמה באלף צעיפים, ומבקשת את נפשה למות.

עוד זכורים הימים שבהם הייתה משטרה בארץ. שוטרי תנועה, או שוטרים סתם, היו נוטים אז להיטפל לנהגים תמימים על הכביש, ולהאשים אותם בהאשמות שונות,  עד כדי הטרדה של ממש, כמו נהיגה מהירה מדי, אי חגירת חגורת בטיחות, נהיגה בשכרות וכד׳. אז היה נפתח דו שיח בין הנהג לשוטר, שבו הנהג היה מפציר בשוטר שזו הפעם האחרונה ודי, ושהוא לא יעשה את זה יותר. עברו השנים, והשוטרים הבינו את המסר: בהתחלה הם היו רק מוותרים לנהגים סוררים על דו״ח תנועה, עם הזמן, הם הפסיקו לגשת לנהגים או לעבריינים בכלל, ועכשיו הם עברו לגמרי לעבוד עם העולם התחתון.

גם בקנה מידה הרבה יותר קטן האזרחים לא שוקטים על השמרים. האנרכיה השקטה קנתה לה שביתה בכל קפל מחיינו. עד לא מזמן, למשל, הייתה יכולה להיצפות בלי כל קושי סיטואציה שבה הולכי רגל הפכו את הכביש למדרכה שעליה ילכו גם ילכו, ושום מכונית עוברת לא תזיז אותם משם. נהג חוצפן שהיה מנסה לעמוד על זכותו לנוע בכביש נקי מחוליגנים, היה זוכה, באופן טבעי, למקלחת של צוננים ושל קללות. והמעניין הוא שגם מבט מהצד יעדיף בדרך כלל את החוליגנים האלה על קורבנותיהם. או למשל, הנוהג האופנתי היום בחלק מהמקומות להשאיר פחי אשפה פתוחים. נו, ברור, בשביל החתולים. כי האנרכיה צועדת יד ביד עם חיבה יתרה לבעלי חיים. כי בני אדם זה איכסה, ובעלי חיים זה מותק. אז בוא, חתול חמוד, ואני אתן לך להיכנס לאן שהרעים אוסרים עליך. עם הרישא אני דווקא מסכים. לאותה קטגוריה נכנסים הפסיכים מחיפה שהיו מוכנים להסכין עם החורבן שמשאירים אחריהם חזירי בר שהפכו להיות מלכי הרחובות בעיר, רק לא לפגוע בציפור נפשם של החזירים ולהגיד להם קישטה. אז, כמובן, ברור גם מי הנבל בסיפור: ראש העיר החדש שהחליט סוף סוף לעשות לזה סוף.

בחברה החולה אדם מן היישוב יחשוב שבע פעמים לפני שיפנה למשטרה; יעיר לעבריינים; יתנהג בצורה נורמטיבית. על דרכו יערמו עוד ועוד מכשולים רשמיים ובלתי רשמיים מאת החברה, שתאותת לו בריבוא רמזים שיזנח את דרכו הנלוזה. בעוד שהמעבר שלו להתנהגות עבריינית יהיה חלק וטבעי ונקי מהתלבטויות, ויזכה על פי רוב באהדת החברה.

הפשע, האנרכיה, פריעת החוק, כולם, אפוא, מנצנצים באור יקרות בעיני החברה. לפתח כל חברה רובצת הסכנה לגלוש לאשליית החופש הנצחי מכל מגבלה, בחסות משכך המציאות החברתי. אבל זו הצרה: אם אין מגבלה ואם העבריינות כל כך פופולרית בחברה, מה יעצור את הדהירה לתהום?