די להשתעבדות לאויבים

10/2/2024

עידן קדם

האינטרס הישראלי הוא להיות בכמה שפחות חוסר שליטה ובכמה שפחות תלות באחרים, ובמיוחד, באויבים, ובמיוחד, ברצועת עזה. ישראל, בסוג של מדיניות שלא מודעת לעצמה ובפחזנות, הפקירה את האינטרס הזה מאז היוסדה, גם בהשתעבדות לאחרים כמו ארה״ב, וגם במשחק כפייתי לידיהם של אויביה, ובמיוחד רוצחי האזרחים שביניהם. על רקע זה אפשר גם לראות את המציאות שהובילה לטבח שבעה באוקטובר, ואת התגובה עליו: תערובת של מוסרנות חלולה וחסרת יסוד (אסור להרוג אזרחי אויב); אינטרסנטיות צרה וחסרת אופק (פחד אישי מדין בינלאומי); עם חמימות מוח ופעולה מהבטן ומתוך רגש (חייבים להעניש את חמאס כאן ועכשיו על מה שעשו); כשכל זה מעורבב בשיקולים יהודיים-ציוניים. לא פלא אפוא שבציבור השתרשו מספר פרדיגמות שמאפיינות את הלך הרוח הזה: התקפת טילים על ישראל היא לא נוראה ואפשר לעבור עליה לסדר היום; התקפה מאסיבית מעל רף מסוים על ישראל מחייבת תגובה צבאית מיידית; החזקת אסירי טרור/מלחמה אצלנו היא אינטרס ישראלי; שחרור שבויים/חטופים/גופות שלנו במסגרת עסקת תן וקח הוא סימן של חולשה; המאבק נגד מדינות אויב שפוגעות באזרחים הוא אישי. כל הפרדיגמות האלה מעידות על חוסר שליטה של ישראל בסיטואציה ועל תלות שלה באויביה. ובעיקר, אלה עניינים שתלויים בישראל, ולכן הם מוטעים.

למנטליות הזאת יש שורשים רבים. למשל, חוסר ניסיון של הישראלים בניהול מדינה; סנטימנט מערבי ליברלי שאפיין את גרעיני ההקמה של ישראל, וטבע בה את חותמו; מנטליות יהודית היסטורית של כפיפות שלטונית ולא של הטלת מרות שלטונית; אי הבנה מספקת בחברה הישראלית במקומו ובחיוניותו של ׳שדה הקרב׳ המשפטי/מוסרי/תיאורטי; השתרשות אתוס עמוק של אלתור, התנדבות והקרבה במקום של מקצוענות, סדר, משמעת ודיוק; עליונות אובייקטיבית של הישראלים במגוון תחומים, כולל זה הצבאי, על פני העמים מסביב; פגם מהותי ביסוד השוויוני של המדינה, בהיותה מדינה יהודית; רגשות אשם על אירועי הקמת המדינה מול הציבור הפלסטיני, והשליטה הלא ריבונית בשטחים.

כתוצאה משלל הגורמים האלה, ואחרים, שטבועים בדנ״א הישראלי, התגבש בישראל אתוס קשיח בכל הנוגע למלחמות ולעימותים צבאיים, שאפשר לסכמו במונח הקולע ׳יורים ובוכים׳, או ׳סליחה שניצחנו׳. ואכן, שנים ארוכות נחה ישראל במין אופוריה של מנצחים בעל כורחם; של מי שנגזר עליו להיות אכזר לזמן מה, עד שיעשה את מה שצפוי מראש שיעשה, כלומר לנצח את האויב הנחות ביד קשורה מאחור, ואז יוכל לחזור לבלות בנעימים. ועוד מהדהדים באוזנינו שירי הרהב של מלחמת ששת הימים שביטאו היטב את הלך הרוח הזה.

הימים האלה תמו, אולי לבלי שוב. כי אותה עליונות ישראלית, שמצאה את ביטויה גם בשדה הקרב וגם בשדה האזרחי, ואפשרה את הלך הרוח הזה ועודדה אותו, הסתירה בתוכה מאכלת לא מודעת, שסתרה אותה. מצד אחד, העמים השכנים, וגם האויבים שבהם, השתפרו וצמצמו את הפערים מישראל; ומצד שני, הישראלים איבדו את תחושת השליחות, הדחיפות והאיום, והפכו קהים ועצלים. התוצאה היא שתמונת העולם של עליונות ישראל היא כבר מזמן בגדר הזיה שאין מאחוריה כלום. כי ישראל נמצאת היום בנחיתות בהרבה חזיתות, לאו דווקא צבאיות, ונדמה שמעל כולן ניצבת החזית הרעיונית הפנימית.

במצב זה תופסת אותנו מלחמת עזה 2023. מבולבלים מרוב אתוסים סותרים, לא רק שאיבדנו קשר עם המציאות ערב השבעה באוקטובר, כי חשבנו שכוחנו העודף הוא עובדה בלתי מעורערת בעיני כולי עלמא, אלא שלא השכלנו להתעשת בהמשך ולעדכן במהירות את תפיסת המציאות שלנו. במילים אחרות, ישראל כבר המון שנים חיה בהכחשה: טילים על ראשי אזרחים הם גשם; מפלצת נאצית מבוצרת מעבר לגבול היא כלבלב נובח שלא נושך; מדינה או מדינה־למעשה אינה אחראית לנעשה בתחומה ומתחומה; צבא אויב לכל דבר הוא רק 'ארגון טרור'; וכוחנו הוא בלתי מוגבל. וחזקה על משקע יסודי כזה של אמונות תפלות שלא יתפוגג כהרף עין, גם לא לאחר אירועי שבעה באוקטובר, וטבח של 1200 ישראלים ביום אחד. יוצא, שהאירוע הזה לא נתפס בעינינו כהפסד, אלא רק כמבוא לנקמה, שיוכיח את עליונותנו הנצחית; עשרות אלפי פליטים ישראלים מבתיהם הם ישות שקופה ובלתי קיימת; ומעל 300 חטופים אינם בעיה חמורה שהמדינה חייבת לפתור, אלא עוד מניפולציה של העזתים, שכל מה שצריך הוא להעמיד מולה פוקר פייס של חזקים, כדי לא לצאת פראיירים.

אלא שהכחשת המציאות הזאת אינה עוזרת כלל, ואינה הופכת אותנו לחזקים. להיפך, היא מכניסה אותנו ללופ אינסופי של הפסד-הכחשה-והפסד יותר גדול. לאור זאת, מושכל ראשון הוא להכיר במציאות, גם זו הלא נעימה, כתנאי הכרחי לשלב הבא. כל שלב הבא. כי שלב הבא שיוצא מהכחשת מציאות הוא בהכרח התחלה של הפסד נוסף, גדול מהקודם. והדבר הראשון שהיה צריך במלחמה הזו להכיר בו הוא התבוסה שלנו בשבעה באוקטובר. יש אולי מי שאמירה זו נשמעת לו כהתפרצות לדלת פתוחה, כי הרי ברור שספגנו מפלה. אולם, היווכחות בדברי ובמעשי הרשות השלטונית הישראלית הרשמית מראה בבירור שאנחנו לא מכירים בתבוסה. שנית, היה הכרח להכיר במחירים העצומים המתמשכים שגרמה התקפת העזתים לחברה הישראלית בחיי אדם, בפליטים ובנפגעים אחרים; והיה גם הכרח לראות בחטופים לעזה בעיה ממוקדת ומגודרת שחייבים לפתור, ולא כרע הכרחי שאם יתמזל מזלנו, נפתור אותו, ואם לא אז לא. במילים אחרות, היה על המדינה בשלב הראשון של אירועי המלחמה להעניק את כל העזרה הראשונה הנדרשת לנפגעי ההתקפה העזתית; ואז, לפנות לטיפול בבעיית החטופים. וזאת, תוך הוראה חד משמעית לצה"ל לנצור את האש לכיוון עזה. הטענה כאילו על התקפה עזתית כזאת אי אפשר לעבור לסדר היום, וחייבים להשיב לעזה תגובה צבאית בהקדם, אמנם הולמת את הפגיעה בנפש הישראלית, אך שגויה לגמרי מבחינת התועלת האמיתית, הלא מתלהמת, לישראל. כי פעולה על פי הטענה הזאת רק מסבכת את ישראל בעוד פלונטר חדש, שהפעם נוצר ביוזמתנו בלבד, ובידנו גם למונעו, וממשיכה את קיבעון התלות האינסופית באויב, במעשיו, ובחוקי המשחק שהוא מכתיב. מי שטוען בזכות תגובה צבאית במקרה דנן טועה בעיתוי, ביעד ובנושא: תגובה צבאית נחושה (ושונה) הייתה נכונה הרבה קודם בהיסטוריה, ומשזה לא נעשה, עכשיו אנחנו בסיפור אחר; אירועי שבעה באוקטובר שמשמשים עילה להתקפה על עזה אמנם קשים מנשוא, אבל היה צריך למונעם בזמן, ולא במאוחר, כביכול, באמצעות נקמה צבאית.

החטופים הם אפוא בעיה שניצבת בפני ממשלת ישראל, שבמקום להתחמק ממנה, היה עליה להחזיר לעצמה ככל הניתן בנסיבות שנוצרו, את השליטה בה. ובמצב של הפסד בפועל של ישראל, לא היה מנוס במקרה זה דווקא 'להיכנע' לדרישות המנצחים בסיבוב הנוכחי, שהם העזתים. כמובן שאין לדעת מראש מה היו דרישותיהם; ואולם ניסיון העבר והשכל הישר יכולים היו להדריכנו בפעולות מובנות מאליהן, שעדיף היה לעשות מיוזמתנו ולא לקבל עליהן תכתיבים מעזה: מניעת התקפה, כאמור, על עזה (במקום להתקיף, ואז להתקפל בלחץ הסכם שבויים); הבנה שהחזקת אסירים פלסטיניים בכלא הישראלי משרתת יותר את הפלסטינים ובכלל לא את ישראל; הצהרה פומבית, או לפחות פניה מצד הממשלה למתווכים, בדבר הנכונות לנצירת האש ולהחלפת שבויים נרחבת. וכן פעולות ודיבורים אחרים שכוללים התחשבות הן בנחיתות הישראלית הבולטת במצב שנוצר; הן בחשיבות הנושא; והן בצורך החיוני להחזיר לעצמנו את היוזמה ואת השליטה. אי אפשר, כמובן, לדעת מה היה קורה אילו פעלה הממשלה כך. אבל ברור שפעולה כזאת הייתה מטיבה בהרבה עם ישראל מאשר זו שנבחרה.

שכן, הפעולה שנבחרה, תחילה, בירי מרחוק על רצועת עזה, ואחר כך בכניסה צבאית קרקעית, גורמת לישראל רק המשך של הפסדים, של הסתבכות ושל תלות באויב ובאחרים. ראשית, החללים הבלתי נמנעים שהולכים ונערמים, בתהליך שאיש בישראל לא יודע מתי יסתיים; שנית, ביקורת בינלאומית הולכת וגוברת שמצירה את צעדי ישראל והצבא, ומכרסמת באפקטיביות של הפעולה הצבאית; באופן דומה, גם התלות בנשק הארצות הבריתי הופכת את ישראל לנלחצת יותר, שלא בטובתה, בעיקר בשני נושאים: זהירות מפגיעה באזרחים, ושאלת היום שאחרי המלחמה בעזה; שלישית, היקלעות למבוי סתום בהתקדמות המלחמה, כשהפליטים נאגרים בנקודת קצה, ואין לדעת מה לעשות איתם או עם השטח שהצבא עוד לא כבש; רביעית, הימצאותם של החטופים עצמם בשטח עזה מגבילה את הצבא בפעולותיו; חמישית, קושי הולך וגובר של צה"ל להתגבר על ביצורי הצבא העזתי, שמתברר כחזק וחסין הרבה מהמשוער; שישית, בעייתיות עם הלוגיקה של 'חיסול חמאס' כפתרון סופני למצב, שהוא מתמשך מטבעו; ושביעית, משבר, חברתי וכלכלי, הולך וגובר בעורף הישראלי, בגלל נזקי המלחמה, בגלל עלות הנשק והתחמושת, בגלל ימי העבודה האבודים של חיילי מילואים ושל אזרחים מפונים, ועוד.

את כל אלה אפשר היה לדעת מראש. ורק התנהלות שלא הפנימה כלל את מה שארע בשבעה באוקטובר, אלא כמו ביקשה להעצים את המכה ואת המחדלים שהקדימו את האירוע העוצמתי ההוא, יכלה לבחור באופציה הזאת; אופציה שממשיכה ביתר עוז את התלות ההולכת וגוברת של ישראל בגורמים אחרים, ואת חוסר השליטה שלה באירועים.

כדי לשנות זאת, יש הכרח: להפסיק את המלחמה ולהסיג את צה"ל לאחור; לעשות הכול להחזרת החטופים, השבויים, הגופות וכל השאר מידי עזה, בלי קשר ל'מחיר' של החזרת אסירים פלסטינים, מפני שאין זה מחיר כלל, אלא ברכה בפני עצמה; להפסיק להתייחס לחמאס, ולהתחיל להתייחס לעזה כמכלול, שאחראי, כולו, למה שנעשה בתחומו ובשמו; לגבש מדיניות ביטחון אחרת לגמרי מול איומים מהסוג של לבנון (חיזבאללה) ושל רצועת עזה: להחיל גם עליהם, כחלק ממדיניות כללית, ירי על כל מי שמתקרב לגבול שלא במעבר מוסדר; ירי על פי מדיניות מוצהרת מראש ועל פי תוכנית סדורה, על אזרחי אויב במקרים של ירי על אזרחינו מתחום טריטוריה אחרת. כל הפעולות האלו גם ייתרו לגמרי את שאלות היום שאחרי ברצועת עזה, כדוגמת מי ישלוט שם, איך, או האם להכניס לשם התיישבות ישראלית. שכן, במצב חדש של התנהלות עניינית ושל שליטה באירועים, לא צריך להיות לישראל עניין בניהול חייה של שום מדינה, ותהיה המופרעת ביותר. די לה שתנהל את עצמה. ובוודאי שבמצב כזה ישראל לא תוכל להעלות על דעתה ליצור ביוזמתה מצב חדש של חוסר שליטה בצורת התיישבות ישראלית בעזה.