דוד אבידןעידן קדם3 בפבר׳ 2024זמן קריאה 2 דקותעודכן: 18 ביולי 202411/10/2023מתוך: שירי לחץ (1973)ניסויים בהיסטריהיש אנשים שאין להם מה להפסיד. יש אנשיםשאין להם. מהאין להם? מהאין להם מה להפסיד? יש אנשיםשיש בהם פצצת זמן; יש בהםזמן שעתיד להתפוצץ. מהיש בהם שעתיד? מהיש להם להפסיד? ויש, כמובן,דרכים אחרות לניסוח ההרגשה. ניתן, למשל,להאט בבת אחת את גלגל הרפלקסים, ואז לפתעחוזר הכול אל צורתו הגבישית. הם נראים,הם, שאין להם מה להפסיד, הם נראים, רואים אותם,אולי אפילו יראו אותם, בדמות צוללת חדישה ביותר, צוללתשטרם נוסתה בעצם, צוללת שלא תנוסה בעצם. המים העמוקיםקולטים אותה באנחה נרעדת. זהוהרגע הגדול שלהם. אין להם כל הסתייגות מפני המהירות, אין להם מהירות אחרת להציע. אבל ברורשלא בזה העניין, אלא בזה העניין:הדפנות יעמדו או לא יעמדו? כמובן,כמובן שיעמדו. למגידי העתידות, לטובים שבהם,אין כל ספק, כלומר, יש חששות, אבל אין כל ספק. לטוביםשבהם, למעולים שבהם. וזה העניין:יעמדו? לא יעמדו? והשאלה החשובה יותר, שאיןכל צורך, אף כי יש אפשרות, תמיד יש אפשרות,לבטא אותה בדימויים עזי השפעה, השאלה החשובהיותר, החשובה ביותר,היא זו: האם אני, לפתע דווקא בגוףראשון, בלי שום מקום לטעות, האם אניכבר פוחד, או עדיין פוחד? כבר פוחד, או עדיין כבר פוחד? חשוב מאוד, אפוא, לשקוד על הכתיבה. אסורלהחמיץ הזדמנויות. הנצח את עצמך בעודמועד, בטרם מעידה. מחר תשתנה, מחריהיה מאוחר. מחרתמיד מאוחר. זוהיהשיטה, אין אחרת. יש שיטה מאוחרת, אבלהיא תופעל, בהחלט תופעל, רק ממחר, רקכאשר יהיה מאוחר. בואי, בואי איתי. הקיץלא ישוב לעולם. האדמהמתחילה לנסוע. מחר אקח אותך לקרקס. הכולייסע בו. כל מעטפת האדמהתזוז לאט־לאט, לקול צלצול רחוק, במאמץ נפעם, במלואהאחריות. לא תהיה עודתזוזה אחראית יותר. בואי, בואיאל האושר הפתאומי. זכרי אותי לטובה, הזכיריאותי לטובה בבוקר האחר, כאשר אתעורר מחדשאל תוך הקצב הרצחני, הבלתי מציאותי, של ההתרשמויות,שלו אני משועבד, כנראה, ללא תקנה.
Commenti