בעקבות קטסטרופת שבעה באוקטובר בישראל

11/10/2023

עידן קדם

יכול להיות שמערכת כיפת ברזל היא אבי אבות הטומאה. כלומר, לא היא, אלא הקונספציה שהובילה אליה. דהיינו, תפיסת הביטחון ההגנתית של מדינת ישראל. ממש כמו חייל מפוחד שנמלט מהפצצה אל תוך שוחה ומגונן על ראשו בידיו במקום לצאת ולהילחם, כך מדינה בעלת צבא עוצמתי מנסה למצוא חן בעיני העולם ובעיקר בעיני עצמה, ולא מתקיפה בחזרה, אלא פורסת על עצמה שמיכת הגנה וירטואלית. אוי, כמה נאורים ומוסריים אנחנו, נכון? אנחנו לא אוהבים להרוג, או לפחות לא את הרעים, ואנחנו רק מפוצצים את הטילים שהם משליכים עלינו, ובכן, במטרה להרוג אותנו, לא?

אז אולי באמת ראשית העוון היא בכלל באיזו תשוקה שאין לה הסבר שיש לנו לפעול הפוך מכל הגיון, שכל ישר, עקרון הישרדות ובעיקר, מוסר? כי האם בזה שאנחנו רק הודפים בסבבה את הטילים של עזה, כמו באיזה משחק כדור עף שטני, אנחנו לא מסמנים לעזתים שזה בסדר מבחינתנו, ושהם יכולים להמשיך בזה לנצח? תאמרו: אבל אחת לכמה זמן אנחנו מפטמים אותם משלל פצצותינו, לא? ובכן, לא. כי בעצם כל התקפות חיל האוויר האלו לוקות באותה תסמונת כיפת ברזל: ללכת בלי ולהרגיש עם; לעשות כאילו עושים משהו ולהישאר מוסריים ונקיים. מפציצים בטון שמזוהה עם החמאס, הג׳יהאד או הטיז אל־נאבי, אבל לא פוגעים ב׳בלתי מעורבים׳. סליחה, מה אתם, קבלני הריסות או חיילים?

כל הגישה הנחמדת הזאת מקורה בעצם בפחד מבית הדין הבינלאומי בהאג. או, אם תרצו, מהמשפט הבינלאומי בכלל. כלומר, פוליטיקאים ואנשי צבא מחליטים במודע להפקיר את בטחון אזרחי ישראל בגלל דאגה אגואיסטית לתחת שלהם. כדי שהם יוכלו לטוס בבטחה לחוץ לארץ, מצידם, אתם יכולים להיטבח בסלון, במרפסת או במטבח. וזה כמובן גם הרקע למחאת הטייסים עכשיו: חששם שבג״ץ לא יוכל עוד להגן עליהם מבית הדין בהאג.

גישה הגנתית של ישראל, וגם בכלל, מזמינה התקפות. נוצרת משוואה שלפיה האויב יוזם ואנחנו מגיבים. כי מי זה האויב הזה בכלל? כביכול, כמה חפ״שים עם מריצות שאנחנו יכולים לנפנף בקלות. ובכן, כנראה שלא. וגם אם כן, זה בכלל לא משנה. תפיסת הביטחון הזאת שכיפת ברזל היא אחד מביטוייה המובהקים, ושמבוססת על הגנה ועל הדיפת האויב, היא נפסדת. לא רק מצד התוצאות הקטסטרופליות שלה, אלא גם מצד ההצדקות שלה, כפי שראינו לעיל.

תפיסת ביטחון אלטרנטיבית של ישראל צריכה לשלב כמה גורמים. קודם כל, גם היא בדרך כלל תהיה תגובתית ולא יוזמת. והיא צריכה לענות על אתגרים של גמול והרתעה. אבל אלה בתורם חייבים להישען קודם כל על מדיניות ישראלית צודקת בכל היבטי החיים. ככל שנצברים אלמנטים של אי צדק מצד ישראל באיזשהו היבט, כך יקשה עליה אחר כך לממש מדיניות ביטחון אפקטיבית ונכונה. בבחינת, מי שמתאכזר לרחמנים יתקשה אחר כך להתאכזר אל אכזרים. החזקה לא ריבונית של שטחים; שליטה על אנשים בלי לתת להם אזרחות וזכות בחירה; התעקשות על מדינה יהודית שמפלה בהכרח חלק מאזרחיה; ועוד אינסוף פעולות ומעשים שנגזרים מענייני היסוד האלה, מקשים מאוד על ישראל להתנהל כמדינה בכלל, ובעת מלחמה בפרט. וכשנזכרים שאנחנו בעצם משמשים כחומת המפגע של תרבות המערב מול האסלאם הנאצי, התמונה נעשית קשה שבעתיים.

ובכל זאת, אחרי שאמרנו את זאת, יש לומר עכשיו את העיקר. והעיקר הוא שישראל, משנות השבעים ואולי אף לפני כן, מרגע שאזרחיה הותקפו מצד טריטוריה זרה בפעם הראשונה, הייתה צריכה להחליט בתוך עצמה וקבל עם ועולם, שבמצב כזה אזרחי הטריטוריה הזרה לא יינקו. לא פת״ח, לא אש״ף, לא חיזבאללה ולא חמאס הם הכתובת (במקרה של התקפה נגד אזרחי ישראל), אלא אזרחי הטריטוריה התוקפת. אם זה לבנון, עזה או כל מקום אחר. כלומר, כבר באותם אירועים של חטיפת בני ערובה בגליל בידי מחבלי פת״ח או אש״ף, או בירי הקטיושות לגליל, הייתה ישראל חייבת, בשביל הישרדותה, להתחפש לשטן לרגע קט ולתקוף אזרחים בלבנון על מנת להורגם. בלי שום סנטימנטים ובלי שום עכבות. את ההסברים ונתינת הדין וחשבון לעולם היה צריך לעשות אחר כך, עם כל הקושי שבדבר, אף על פי שאין כאן באמת קושי: פשוט, מי שיורה על אזרחים כדי להורגם, מביא במו ידיו ירי על אזרחים מהטריטוריה שלו כדי להורגם. במצב כזה, מותר להניח, שלפחות חלק מאלפי התקפות מכל הסוגים והמינים על אזרחי ישראל מאז אותן שנים היה נמנע. ואיתו היה נמנע קטל של אלפים חפים מפשע משני הצדדים.

את הדבר הזה מאוד מאוחר ומאוד קשה לעשות היום, אחרי שכל השנים הרגלנו את העולם, את הערבים ואת עצמנו שאותנו הורגים, ואילו אנחנו רוקדים מה יפית, מפעילים כיפת ברזל ומפציצים בטון. אלא שההתקפה האיסלאמו-נאצית על יישובי הנגב המערבי לא מותירה בידינו ברירה יותר. מה גם שהבעיה עכשיו היא כלל עולמית, נגד האסלאם כולו שמטביע את העולם ברצחנות שטנית.

אז מה יש לעשות כרגע, חמישה ימים אחרי ההתקפה האסלאמית הנפשעת? ובכן, ראשית יש הכרח להחזיר את השבויים ואת הגופות. גם כאן, ישראל קפצה את ידה כל השנים במקום הלא נכון, ושיחררה את ידה במקום הלא נכון. התקבעה כאן קונספציה מטומטמת, בעיקר מבית המדרש של הימין הסהרורי, שאסור לשחרר אסירים פלסטינים מבית הכלא הישראלי. אז אני אומר להיפך. אין שום צורך, בזמנים רגילים, להחזיק אצלנו אפילו אסיר פלסטיני אחד. ועל כן עכשיו יש לנצל את ההזדמנות, ולהחזיר את כל הישראלים, שלוחי ישראל ומי שנשבה מתוך ישראל ואת גופות כל הישראלים שמוחזקים בעזה, תמורת כל האסירים העזתים וגופותיהם שמוחזקים בישראל. פשוט כך. למעשה, זה כבר היה צריך להתבצע לפני יום יומיים. רק אחרי השלמת המשימה הקדושה הזאת, צריך להפנות כלפי רצועת עזה את כוחות הצבא על כל עוצמתו, ולהתקדם אליה באיטיות, בזהירות ובתכנון מוקדם במתכונת של אדמה חרוכה. לירות בכל מה שזז, במיוחד באזרחים. הביטוי ׳בלתי מעורבים׳ אף פעם לא היה נכון, והוא גם לא נכון עכשיו. כאמור, לפי המשוואה החדשה-ישנה, כל מי שמתגורר בטריטוריה תוקפת אזרחים, הוא מעורב. נקודה. ואת חוקי המשחק לא יקבע הפסיכופט האיסלאמו-נאצי, אלא אנחנו. בהמשך, יושמדו בנייני הרצועה והתשתיות שלה. של כולה, לא רק של החמאס. אם כי, למעשה, כל רצועת עזה זה חמאס. בשלב הבא, לחכות למעלה שמטורפי המנהרות יתחילו לצאת, ואז להכחיד אותם. העולם יכול לקפוץ לנו. גם בית הדין בהאג. כל חייל שאינו יכול או רוצה להשתתף בזה מכל סיבה, ישוחרר משירות ללא סנקציות. אחרי שרצועת עזה תוחרב, הצבא יוכל לצאת משם ולחזור לישראל. בהמשך, כל כדור שיירה, אם בכלל, לכיוון ישראל מרצועת עזה, יגרור תגובה זהה.