בין אינטרס פרטי לאינטרס כללי בפוליטיקה הארצית בישראל

15/7/2024

עידן קדם

בהמשך למאמר ׳מה מניע את הליכודניקים?׳ אפשר היה לטעון שהליכוד, כמו כל מפלגה אחרת, בסך הכול מנצל את שיטת הנציגים הקיימת בישראל ובכל דמוקרטיה, שבה הבוחרים מצביעים עבור מי שייצג את ענייניהם בשלטון. לפיכך, תמשיך הטענה, דאגתו של השבט הליכודי לענייניו, כמו דאגתו של כל שבט אחר, היא לגיטימית לגמרי. ואכן, העניין מוקשה. שכן, אם ככה, מי במדינה הדמוקרטית עתיד לדאוג לאינטרס הכללי, שהוא מעבר לאינטרס הפרטי של כל קבוצה?

התשובה האפשרית היא כזו: מכיוון שבדמוקרטיה כל אחד בוחר איזו מפלגה שהוא רוצה, ומכיוון שאי־אפשר, עד גבול מסוים, להכתיב למפלגה את המצע הפוליטי שלה, אין כנראה שום דרך למנוע מצב של הצבעה לפי אינטרס שבטי. כלומר, שמדובר בהכרח בל-יגונה. בנוסף, הצבעה כזאת, עד גבול מסוים, היא חיובית לגמרי. מכיוון שטוב שקבוצות שונות יקבלו מענה לצרכיהן בתוך המערכת הפוליטית והשלטונית.

אז למה בישראל המצב הגיע כבר מזמן לקיצוניות גרוטסקית, שבה כל מיני קבוצות דואגות רק לאינטרסים של עצמן, גם אם אלה מאיימים על שלום המדינה? התשובה היא שמדינה, כמו גוף חי, בנויה ממספר מעטפות היקפיות שמסודרות בסדר היררכי, מהחשובה, העקרונית, היסודית והכללית בהיקף החיצוני ועד הפחות חשובה, המקרית והפרטיקולרית קרוב יותר למרכז. הטבעות האלה הן כעין שכבות שבונות את הגוף המדיני ומגינות עליו. פגיעה בהן מחלישה את הגוף הזה, וככל שהפגיעה היא בטבעת יותר חיצונית, כך הפגיעה חמורה יותר.

מהן אם כן הטבעות? ובכן, הטבעת החיצונית והחשובה ביותר היא הגדרת הגוף האמור כמדינה, הגדרה שכוללת כמובן את תנאי ההתקיימות הלוגיים שלה. הטבעת הזאת קובעת אם במפורש ואם במובלע את מסגרות המותר, המחויב והאסור במדינה, שעליהן אין לעבור. המסגרת השנייה היא הגדרת השיטה המדינית הנבחרת, כמו למשל דמוקרטיה, מונרכיה, או עריצות, והמבנה הלוגי של השיטה הנבחרת. השיטה המדינית הנבחרת כפופה להגדרות היסוד של המדינה־כשלעצמה. כלומר, היא לא יכולה לסתור את תנאי ההתקיימות של המדינה. הטבעת הבאה עונה לשאלה מה הסוג המועדף של השיטה המדינית הנבחרת וכלליה. למשל, בדמוקרטיה, איזה סוג של דמוקרטיה: פרלמנטרית-ממשלתית, נשיאותית וכו׳; לאחר מכן מופיעים כבר פרטים יותר פרטיקולריים, כמו קביעת המפלגות הספציפיות, מבנה הפרלמנט ומספר חבריו, קביעת משרדי הממשלה השונים, וכד׳. ולבסוף מופיעה המדיניות בפועל של כל ממשל נבחר בתורו.

והנה, במצב שבו הטבעות השונות מתפקדות באופן סביר או נותרות שלמות, שיטת בחירת הנציגים שתוארה לעיל אינה אמורה להפריע. כי המערכת כולה מכוונת מעיקרה כדי לתמוך בסופו של דבר גם במדינה כמכלול, ולא רק בפרטים או בקבוצות אינטרסנטיים. ומצב זה אמור להוות משקל נגד מספיק לנטייה הטבעית של בוחרים ומפלגות לדאוג לעצמם, כפי שתואר כאמור.

אלא שבישראל המצב איננו כך, במיוחד בנוגע לשתי הטבעות החיצוניות והחשובות ביותר, המדינה והדמוקרטיה. הללו פגומות באופן קשה, בין אם אפריורי ובין אם אפוסטריורי.

ראשית, טבעת המדינה פגועה באופן קשה מפני שהיא כוללת סתירה מניה וביה להגדרות היסוד המובלעות של המדינה. כלומר, היותה של ישראל מדינה יהודית אפריורי הופכת אותה למדינה שמפלה אפריורי חלק מאזרחיה. כלומר, היא מעדיפה בהכרח את אזרחיה היהודים על פני האחרים; בהכרח, כי זאת אפליה בשלב הרעיון: אפשר לומר כי כבר בראשו של הרצל התגלעה הסתירה הזאת בעת שהגה את המדינה היהודית; זאת סתירה בעצם הרעיון, ולא בדרכי הביצוע שלו. כך שהאפליה הזאת שמונחת ביסודה של ישראל סותרת את המבנה הלוגי המובלע של מדינה, כי מדינה אינה יכולה להפלות אפריורי חלק מאזרחיה. הבעיה הזאת מחריפה כמובן ככל שעובר הזמן והגדרת המדינה לא מתוקנת.

בעיה נוספת של המדינה נוגעת לשלטון הלא ריבוני בשטחים. שכן, מדינה פירושה ריבונות, וריבונות היא שילוב של חומר ורוח: מערכת חוקים מסוימת על שטח מסוים. השטח חייב להיות מתוחם וידוע, שכן אחרת הוא יכול, עקרונית, להיות אינסופי; ומדינה לא יכולה להיות אינסופית. ואילו מערכת החוקים חייבת להיות מוחלת על כל השטח, שכן אין שום אפשרות אחרת במבנה הלוגי של מדינה. כלומר, היחס במדינה בין מערכת החוקים הספציפית שלה והשטח הנשלט חייב להיות חד חד ערכי: כל החוקים על כל השטח הנשלט. ואילו בשטחי יהודה ושומרון ישראל שולטת, אבל לא מחילה את חוקיה. וזה בכלל לא משנה שמבצעים שם החלה הדרגתית של חוקי ישראל. מפני שהחלת ריבונות היא קודם כל בהחלטה רשמית של ממשלה או כנסת, וכזו לא הייתה. יוצא אפוא שגם מבחינה זו ישראל אינה מדינה, כי היא שולטת על שטח שאינו בריבונותה די זמן כדי לשנות זאת, ומדינה אינה יכולה לשלוט על שטח שאינו בריבונותה.

בעיה נוספת שמעוררת השליטה הישראלית ביהודה ושומרון היא הדמוקרטיה שלה, וזאת בעיה אפוסטריורי. כי במבנה הדמוקרטי הבסיסי של ישראל אמנם אין שום בעיה עקרונית, אלא שכיבוש יהודה ושומרון וירושלים והשליטה על אנשים שאינם אזרחים ו/או אינם בעלי זכות בחירה שם, מבטלת את הדמוקרטיה הישראלית, במיוחד אם לוקחים גם פה את מימד הזמן. הסיבה לכך נוגעת גם כאן למבנה הלוגי של דמוקרטיה, כמובן, אם מקבלים את האקסיומות שלה. לאמור, דמוקרטיה ייצוגית היא שלטון שבו הנשלטים בוחרים את שליטיהם. ולכאורה ברור שצריך להיות מדובר בכל הנשלטים; מפני שמדינה דמוקרטית לא יכולה לשלוט לאורך זמן על אנשים בלי זכות בחירה; זאת אקסיומה שאין להפר אותה. ואילו ביהודה שומרון וירושלים מצויים כאמור במצב קבע תחת שלטון ישראל אנשים שהמדינה שוללת מהם זכות בחירה. שעל פי כן, ישראל היא לא דמוקרטיה להלכה ולמעשה.

במעטפת הלוגית החיצונית של ישראל ניבעים אפוא חורים שהיא עצמה יצרה, ושהיא עצמה מרחיבה, ושמאיימים להטביעה. והחורים האלה, בתמצית, אחראים לחוסר איזון כרוני והכרחי במדינה לטובת היהדות והיהודים. חוסר האיזון הזה גורר אחריו כמו מפולת את כל מרכיבי המדינה, ומחולל בהם שמות. כך שגם האיזון העדין־ממילא בין טובת השבט לטובת המדינה כפי שהוא משתקף במערכת הפוליטית, נפגע באורח אנוש ומתערער. וכך אנחנו מקבלים קניבליזם פוליטי בנוסח המורסה הליכודית, הזיהום החרדי, והאיום המתנחלי, שמטביעים את המדינה אפילו עוד יותר למטה.