החילונים הם חוטבי העצים ושואבי המים

29/7/2023

עידן קדם

של העדה היודו־נאצית בישראל. מה הם לא יעשו, החילונים? ישרתו בצבא, ואם צריך, אז גם בשטחים; יטו שכם בעבודה; ישלמו מיסים; ישבחו את ישראל בפני עולם ומלואו; ישבעו שוב ושוב שהם יהודים; יערגו על התנ״ך ויתרפקו על מורשת ישראל סבא; יזכרו בגעגועים את סבם שהיה רב; יעלו אל הכותל ואולי יטמנו בו פתק; ייפקדו מפעם לפעם את בית הכנסת; אולי יניחו מדי פעם תפילין; יניחו כיפה כדי לכבד את מנהגי המקום; לא ייסעו ביום כיפור; יכבדו את הדת ואת הדתיים; וכל זה, כדי להיות השטיח האדום שעליו פוסעים עובדי האלילים חובשי הכיפות בדרכם להשחית, לאבד ולחרב כל זכר לחילוניות, הכול בשם האמונה הקדושה שלהם.

אפשר היה לצפות אפוא שאחרי שנות דור של ניסיון מר עם החוליגנים הדתיים ועם הדתיות החצופה יהיה לחילונים קצת שכל ישר וכבוד עצמי, בכדי להתנער מזה ולסרב להיות האידיוט השימושי שלהם. להפסיק לומר אמן על כל שיגיון נבזי שלהם (לא לדאוג, אין להם שיגיונות לא נבזיים), ולחדול מהכיבוד האוטומטי של כל מה שמריח מדת. כי הריח הזה כבר הפך מזמן לצחנה שנישאת למרחקים.

אלא שעינינו הרואות שאין הדבר כך. החילונים ממשיכים לדבר על מדינה יהודית ודמוקרטית, שלדעתם גם חייבת להמשיך להיות כזאת, כאילו אין בהגדרה הזאת גזר דין מוות עליהם עצמם; הם ממשיכים לכבד את הדתיות הארורה, זו שמשביעה אותם מרורים יום יום ושעה שעה, במשך שנים; והם ממשיכים לשיר את התקווה, עם נפש יהודי הומייה. הם גם מקבלים בדרך כלל את הדין לנוכח שורה של חוקים ותקנות יהודיים שכמו נגזרו מחוקת האינקוויזיציה. מה לעשות, ׳סבא שלי היה רב׳.

אין זאת אלא כי מאגיית המדינה היהודית מכשפת את כולם, מגדול עד קטון. פרופוגנדת הסבל היהודי לאורך הדורות, עד ממש לא מזמן בשואה, בתיבול זעקות גוואלד בלתי פוסקות על אנטישמיות בימינו, פועלים את פעולתם. הרי כולנו עם אחד, וכל ישראל ערבים זה לזה, לא? כן, אבל קצת פחות אם אתה ישראלי חילוני. או אז אפשר בשם הזהות היהודית לרמוס אותך, להשפיל אותך, לנצל אותך, לגזול את זכויותיך ולפרוע בך פרעות, מתוך ידיעה בטוחה שלא תתנגד ורק תגיש את הלחי השנייה.

ואולם, מכל הרשימה החלקית הזאת של נימוקים להתרפסות החילונית בפני היהדות, מתייצב אחד מעל כולם, והוא נימוק המדינה היהודית. הוא הגורם העיקרי והאולטימטיבי לשיתוק שאוחז במגזר החילוני בישראל. טעמיו הם כמה: ישראל באמת חייבת להיות יהודית: זאת עילת העילות. היהדות היא מהותית לישראל (המודרנית) באופן שלא מאפשר להפריד ביניהן. השיקול הזה הוא מכריע, ואף על פי כן, הוא נעדר כמעט לחלוטין מן השיח בישראל, במיוחד מהשיח החילוני. בישראל היהדות היא הגורם שעל פיו יישק דבר; היא הגורם המכריע, הקובע והעליון, יותר מכל הגורמים האחרים: הביטחוני, המדיני, הריבוני, הכלכלי, הדמוקרטי, החברתי, הסדר הציבורי, האינטלקטואלי, המשפטי  והמוסרי. בדרך כלל, הגורמים הנ״ל מכוונים לשרת את היהדות; אבל כשחלה ביניהם התנגשות, כפי שקורה בימינו אלה וגם פעמים רבות בעבר, היהדות מכריעה. תמיד. כי כאמור, היא היסוד המהותי העליון של מדינת ישראל, גם מעל המדינה עצמה. מפני שעוד לפני היות המדינה ולפני ההחלטה עליה, כבר הייתה קיימת הקהילה היהודית שביקשה להקימה. זוהי קדימות לוגית, לא רק כרונולוגית. על כן גם ישראל יכולה להתקיים כישות יהודית שסותרת את מושג המדינה, כפי שאכן קורה. מנגד, אם המדינה הייתה ניצבת מעל היהדות, היא לא הייתה מאפשרת את זה. כן, היהדות בישראל עומדת אף מעל המדינה. על הדבר הזה לא מרבים לדבר, אבל הכול מבינים אותו, גם החילונים, ועל כן בסופו של יום הם מתיישרים לימינו, ומצדיעים. כל עוד הגורם היהודי לא ינוטרל, מדינת ישראל תמשיך להקריב למענו עוד ועוד קורבנות, עד שתחוסל.

סיבות נוספות להתבטלות החילונית הן אלה: ראשית, החילונים הקימו את המדינה. והיא הוקמה כמדינה יהודית. על כך לא היה, וגם אין, עוררין. להיפך: החילונים שנטלו חלק בהקמת המדינה הזדהו לחלוטין עם רעיון המדינה היהודית, וספק אם היו נרתמים להקמתה בנסיבות אחרות. לכן, לא ייפלא שצאצאיהם של אותם חלוצים מתקשים להיפרד לשלום מן הרעיון הזה: הצאצאים מזהים ברעיון לא רק את העילה הראשית להקמת מדינת ישראל, אלא בעצם גם את העילה לקיומם־הם. שנית, רעיון המדינה היהודית מבדיל בבירור בין סוגי אזרחים (ותושבים) בישראל, לפי קדימות וערך: ליהודים, כמובן, יש קדימות וערך גבוהים יותר אפריורי על פני הלא־יהודים. במילים אחרות, הציונות יצרה מועדון חברים אקסקלוסיבי שכדאי להשתייך אליו, גם מסיבה חברתית וגם מסיבה חומרית. היהודים מקבלים בו קדימות ערך אוטומטית על פני אחרים בכל צומת בחיים, ולכן ברור שאין כמעט מי שמקבל את כרטיס החינם הזה למועדון, ויוותר עליו מרצונו החופשי.

ואולם, כל הסיבות כבדות המשקל הלל אין די בהן כדי להצדיק את רעיון המדינה היהודית שעומד בבסיס מדינת ישראל. וזאת, משלוש סיבות עיקריות. ראשית, ישראל היא מדינה יהודית במהותה. פירוש הדבר הוא שהמניע הזה היא המניע העיקרי להקמתה, וכי אין ולא היה להקמתה מניע מהותי אחר. וכפי שנאמר קודם, מדינה כזאת, עוד בשלב הרעיון, היא מדינה שמפלה אפריורי בין אזרחיה (היהודים והלא־יהודים). הבעיה עם זה היא שהדבר הזה לא ייתכן תיאורטית, מפני שהוא מפר תנאי אחד הכרחי של מושג המדינה: מדינה לא יכולה להפלות אפריורי חלק מאזרחיה. אינני יודע אם זה נאמר אי פעם או נכתב, אולי כי איש לא חשב על האפשרות הזאת. אז הנה לנו חידוש של מדינת ישראל, שלא כדאי לחקות אותו.

שנית, במדינה יהודית במהותה, הדת היהודית חייבת לשלוט בכיפה, וגם זה נאמר לעיל. וגם הפעם מדובר בסתירה, אבל ממקום אחר. שכן, כמו מערכות אחרות, גם מדינה היא מערכת היררכית. היא חייבת להיות כזאת. ובמערכת ההיררכית של מדינה, מושג המדינה חייב לעמוד בראש. הוא זה שעל פיו וממנו נגזר הכול, כלפי מטה. והנה, לפנינו מקרה שבו לא מושג המדינה הוא העומד בראש, אלא היהדות. הדבר עוד יכול היה להתקבל בדוחק אם היה קורה בכוונה; אם מייסדי המדינה היו מודעים לכך ובוחרים באפשרות הזאת ביודעין, ומנסחים זאת בכתב במקום רשמי כזה או אחר. ואולם, בפועל, איש לא חשב על כך, ואיש לא כיוון לכך. זוהי תוצאה, לא של כוונת מכוון של מאן־דהוא, אלא של היררכיה של מושגים שפועלת מעצמה. בהיררכיית המושגים, אם הדת היא מהותית למדינה, היא מתעלה בפועל מעל המדינה, מכוח המאפיינים המוחלטים, האינסופיים והאמורפיים שלה. וזאת עוד נקודה שמאשררת את חשיבותה של המדינה בכל מקרה רגיל: בהיותה סופית, מוגבלת וממשית, תפקידה הוא לשים חיץ וגבול לתופעות לא סופיות ומופשטות כמו דת, לצורך עצם קיומו של הגוף המדיני עצמו. כך בכל מקרה רגיל. אבל במקרה של מדינת ישראל, לא ירדו מייסדיה לסוף הרעיון של דומיננטיות המדינה, והציבו לצידה, לכאורה על מישור שווה, את היהדות. את התוצאה אנחנו רואים לנגד עינינו כבר שבעים וחמש שנה: התפרעות הולכת וגוברת של מאפיינים יהודיים על כל צעד ושעל, על מנת לצבור כוח ושליטה, כשכולם, גם גורמים אחראיים, חילוניים וליברליים לחלוטין, ואף גורמים בינלאומיים שנחרדים מכך, ניגפים בפניה ללא מענה. ושבנוסף, היא חותרת כל הזמן מתחת ליסודותיה של המדינה ומקרבת אותה לסוף דרכה.

שלישית, היהדות היא דת, ואילו חילוניות היא הכול חוץ מדת. לפיכך, חילונים ישראלים (ואחרים) לא יכולים להיות יהודים.

מכל הסיבות האלה, הגורמים האחראיים בישראל ומחוצה לה צריכים, אפוא, להחליט, האם הם בעד מדינה יהודית או מדינה. החילונים צריכים להחליט האם הם יהודים או חילונים, כי זה לא הולך ביחד. החלטה בשני המקרים על האפשרות השנייה היא הסיכוי היחיד לעמוד בהצלחה מול גורמים יהודיים־ציוניים חסרי פשרות, בלי להתכופף ובלי למצמץ, ולחתור להקמת ישות מדינית ישראלית שוויונית, שבה המדינה היא מעל הכול, ושמתחתיה מתנהלים חיי מדינה נורמליים.