למדינה חדשה

15/3/2023

עידן קדם

הציבור החילוני-ליברלי בישראל עשה את כל הטעויות האפשריות בשבעים וחמש השנים האחרונות, ועכשיו הוא עומד וגבו אל הקיר. אבל דבר אחד נותר לו: הוא זה שמחזיק את המדינה בתחומי הכלכלה, הביטחון, ההשכלה הבריאות והתרבות. ועל כן, כדי להציל את עצמו ואת מדינת ישראל עליו לומר עתה: עד כאן. איני מוכן לקיים יותר את החרדים, את המתנחלים ואת הצבא, בהיותו צבא כיבוש, צבא הנצחת הציונות, וצבא חטוף ככל יכולתך.

במצב העניינים שנוצר אחרי שנות תרדמה רבות, אין לציבור החילוני המפרנס, המשרת והאחראי מה להפסיד אלא את כבליו. ועל כן, אין לו ברירה אלא להיות מוכן לשבור את הכלים ולסרב להמשיך ולקיים את המצב כפי שהתפתח עד כה, וזאת, מטעמים של תועלת אישית, מטעמים של אי יכולת פיזית להמשיך לשאת כך בעול, וגם מטעם זה שכל המצב המעוות שהוא היום ׳המדינה הציונית׳, בטעות יסודו.

לשבור את הכלים פירושו לא לשרת בצבא, לא לשתף פעולה עם החזקה לא ריבונית של יהודה ושומרון, ולא לשתף פעולה עם הציבור החרדי. או במילים אחרות, להתפלג באופן מעשי ממדינת ישראל כפי שהיא קיימת היום.

זהו ניתוח כואב, דרסטי וקשה. אבל במצב שנוצר, אין ברירה אחרת. מדינת ישראל ניצבת בפני מבוי סתום, שהיא לא נערכה אליו. ומאחר שכך, הציבור היוזם והאחראי צריך לקחת את המושכות לידיו, ולהכתיב פרדיגמה אחרת לגמרי.

דהיינו, הפרדיגמה של מדינה יהודית פשטה את הרגל. ליתר דיוק, היא אף פעם לא הייתה נכונה. אבל בהינתן שהיא קרמה עור וגידים, ואף הביאה להקמת מדינה לא רעה בכלל, היה צריך ברבות השנים להטות אותה בהדרגה לכיוון אפשרי יותר, מבחינה תיאורטית, ולבסוף, גם מבחינה מעשית. משזה לא נעשה בזמן, יש לעשות זאת עתה, שלא בזמן.

בסיס הרעיון הוא כזה: מדינה יהודית אינה באפשר, כי טמונה בה בהכרח הפליה בין אזרחים יהודים ולא יהודים, וזה לא משהו שמושג ה׳מדינה׳ יכול לחיות איתו בשלום. בנוסף, חילונים רבים מוגדרים בידי עצמם ובידי אחרים כיהודים, מטעמים אינטרסנטיים בעיקר, שנובעים מהגדרת המדינה כיהודית, על אף שכחילונים הם אינם יכולים להיות יהודים. זה מהצד התיאורטי. ואילו מהצד המעשי, עינינו הרואות שרעיון המדינה היהודית מכשיר כל שרץ שהוא, ועם הזמן שרצים גדולים יותר ויותר. למשל: הפליה בין אזרחי המדינה; אקלים לאומני, גזעני וקיצוני הולך ותופח; שליטה לא ריבונית ולא דמוקרטית על שטחים ועל נתינים, רק משום שאלה שטחי מולדת (יהודיים), ורק משום שהנתינים אינם יהודים; מתן פריווילגיות הולכות ותופחות לציבורים יהודים דתיים, כדי לשמור על צביון יהודי של המדינה; השלטת חוקי כשרות על שוק האוכל, אף כי אלה חוקים דיקטטוריים שלא מעניינים חלק גדול של האזרחים; השלטת סדר יום יהודי על כל החיים האזרחיים, כמו למשל חוקי נישואין וגירושין, חגים, איסור חמץ, העדר תחבורה ציבורית בשבת, ועוד; גדילה מתמדת של בעיות ביטחון חיצוניות, ולגיטימציה הולכת ופוחתת של העולם הרחב כלפי מעשי המדינה וקיומה; במקביל, צמיחה מדאיגה בנפחם של גופי הביטחון, שהופכים לקבוצה מיוחסת שיש לה אינטרס בהמשך קיומן של בעיות הביטחון; שיבוש הולך וגובר של האיזון הכלכלי במדינה, כדי לקיים את הסדר הציוני; ומכיוון שהשטח המצומצם בלאו הכי של המדינה כפוף לשיקולים ציוניים בעיקרם, הוא מצטמצם עוד יותר, והתנועה בו גם הולכת וקשה לכל הגורמים, מתוך אותם שיקולים; ובאופן כללי, מאמץ וקושי הולכים וגוברים להשלטת המצב הציוני, ומשיכת תשומת הלב לבעיות ׳הקיום היהודי׳ במדינה, על חשבון בעיות אזרחיות לגיטימיות ודחופות, כמו: ביטחון אישי ומאבק בפשיעה, איכות סביבה, תחבורה, חינוך, דיור, תכנון אוכלוסין, פרנסה.

וכך נשקפת בפנינו מדינה שאין לה היתכנות, לא תיאורטית ולא מעשית.

ועל כן, על אותו ציבור חילוני-ליברלי להשליט ולחייב סדר חדש, על פי המתווה הבא: הקמת מדינה חדשה על חשבון מדינת ישראל; שמה יהיה: ישראל; שפתה הראשית עברית ושפתה השניה ערבית; ריבונותה תחלוש על השטח שבין הים התיכון לנהר הירדן, בשטחים הנשלטים היום בידי ישראל, ואפשר לשקול גם את סיפוח רצועת עזה לשטח; זאת תהיה מדינה חילונית, דמוקרטית, ליברלית, מערבית; אזרחיה יהיו כל הנתינים הקבועים שגרים היום בשטח האמור; השיטה הדמוקרטית תהיה זו שנוהגת היום במדינת ישראל, בשיפורים קלים; הדת תוגבל, ותהיה מותרת עד גבול קהילה של 5000 איש, ובמוסדות דת מוכרים; כל מוסדות הדת המוכרים יהיו פתוחים לכל האזרחים (ובמידת האפשר לתיירים) בכפוף לשעות ביקור ופולחן מוסכמים; כל הנ״ל יהיו מעוגנים בחוקה; הצדדים האתניים השונים מבין אזרחי המדינה החדשה ידונו ביניהם על פתרון בעיות ומשקעי עבר, מתוך הבנה שאי אפשר לפתור את כולם, וכי המבנה המדיני החדש יש בו כדי לתקן במידה רבה את שגיאות וחטאי העבר, ויש בו כדי לקיים מצב מדיני, אנושי, זהותי, פיזי וכלכלי סביר ואף משופר, לכלל האנשים באזור.

כמו כן, יובטחו בחוקה ובחוקים זכויות האדם, ובכלל זה זכויות של קבוצות קונקרטיות, כמו: יהודים, מוסלמים וכו׳. ויוסדרו בחוק כל הממשקים הרלוונטיים בין הקבוצות האתניות השונות, באופן שמצד אחד יוכלו לשמור על האוטונומיה שלהן, ושמצד שני, אוטונומיה זאת לא תפגע בטובת הכלל.

ארגוני הביטחון יותאמו לאיומים החדשים: איומים חיצוניים, במידה ויהיו, ואיומים פנימיים: פשיעה; מתחים בין-אתניים ובין-דתיים; ובמיוחד, נסיונות להשלטת דתות מעבר לתחום המותר.