משמעותה של הרפורמה המשפטית

5/2/2023

עידן קדם

רבים אולי שואלים את עצמם, באיזה אירוע אנחנו? האם זה הפיכה משפטית? או אולי הפיכה משטרית? דיקטטורה וסוף הדמוקרטיה? האם זה אירוע מעמדי? האם זה אירוע התנחלותי? או אולי בכלל אירוע כלכלי? ובכן, גם וגם וגם. הוויתה של הקואליציה הנוכחית (2/2023), ובמיוחד גולת הכותרת שלה, הרפורמה המשפטית, היא באמת אירוע רב פנים, אבל כאלה שאולי בכל זאת יש ביניהם מכנה משותף שיכול לשמש מטרה יותר נוחה לחיצי המתנגדים. 

מה בעצם מייצגת הקואליציה הזאת של נתניהו? הרבה דברים, כאמור, אבל בעיקר את הרצון להמשיך את השליטה היהודית ללא מיצרים בהוויתה של ישראל, ואף להגדיל אותה; ואת התקוממותן של שכבות שונות באוכלוסיה היהודית שהודרו מהמהפכה הציונית, ושעתה הן תובעות לעצמן חלק, אם לא בתהילה ההיסטורית, אז בייסוד נאראטיב היסטורי חדש, שיהיה הפעם רשום על שמן: הן רוצות להקים את המדינה מחדש, והפעם, לפי מסורת ישראל סבא. הקבוצות האלה שמיוצגות בקואליציה בפברואר 2023 הן פחות או יותר אלה: המזרחים, הימנים, המתנחלים, הדתיים הלאומיים, החרדים. כל אלה או רובם הם קבוצות (שכמובן יכולות לחפוף ביניהן) שחסו בשנות המדינה הראשונות והמעצבות, ולפניהן, בצילו של הזרם הציוני האשכנזי-חילוני הדומיננטי, שהקים את המדינה ושעכשיו הוא וצאצאיו ניצבים מנגד ומבכים (בצדק) את המדינה שנגזלה מהם.

כל מרכיב בפאזל הזה עומד לעצמו ומספר סיפור עצמאי משל עצמו. כל אחד מהם, פחות או יותר, נאבק על סיפורו, על זהותו ואפילו על קיומו. ואחד המרכזיים שבהם, אם לא העיקרי, הוא ההתנחלויות שביהודה ושומרון, שמעמדן, לכאורה, יציב וחזק, והולך ומתחזק עם הזמן, ועם זאת, מעמדן הוא גם עראיות נצחית, שעומדת בפני איומים שונים. ככאלה, ההתנחלויות עומדות בפני חשש מתמיד לבטחונן ולקיומן. הקואליציה הנוכחית, אפוא, תבקש לעשות כל אשר לאל ידה כדי להבטיח עוד יותר את ההתנחלויות מפני האיומים שכן עומדים מולן.

אבל מעבר לסיפור קונקרטי כזה או אחר, המכנה המשותף בין מרכיבי הקואליציה הזאת הוא אפוא זה: היהדות וההדרה שלהם מהסיפור הציוני המכונן. שני הסיפורים הלא-בהכרח קשורים האלה, מתאחדים פה באופן טבעי בשל טבעה הלא-דתי של המהפכה הציונית, שממנה הקבוצות האלה הודרו: הן כאמור רוצות להקים עתה מדינה חדשה, בצלמם ובדמותם, שתעניק להם ולו מעט מתהילת החלוצים הגזולה. 

אלא שהטריק כאן הוא נועז יותר: כפי שיכול להיות מובן מכל הנאמר עד הנה, הצלם והדמות של המדינה המבוקשת מצידם הם קודם כל, יהדות. ואם זה מצלצל לכם מוכר, הרי שזה אולי בגין אותה מדינה יהודית שאותה ביקשו להקים בזמנו, והקימו, החלוצים החילונים האשכנזים, שהם עכשיו אויבי העם. או במילים אחרות, מרכיבי הקואליציה הנוכחית מבקשים בעצם להטעין את המדינה היהודית, שעליה יש הסכמה, בתוכן אחר, שמתאים לה, כלומר, ביהדות. כל שאר מרכיבי ההפיכה הם כלים או השלכות או תולדות של הרצון הדי-משותף הזה בין מרכיבי הקואליציה. כך שהזויים, פאנאטים, לאומניים ומשיחיים ככל שיהיו חברי הקואליציה של נתניהו, בחזון הבסיסי הזה הם צודקים; נכונה גם אבחנתם ש׳יהודית׳ קודמת ל׳דמוקרטית׳, וגוברת עליה, כי ישראל היא באמת מדינה יהודית במהותה. ועל כן, הכול, מבחינת חברי הקואליציה ותומכיהם, צריך בישראל להיות כפוף ליהדות, כולל המשפט, כללי הדמוקרטיה, ואף כללי המדינה. 

נגד זה, אם כן, מתקוממים מתנגדי הרפורמה המשפטית. הם רוצים מדינה יהודית בצלמם, דהיינו מדינה יהודית חילונית, נטולת יהדות; הם רוצים להיות חילונים, אבל יהודים, ובאותה עת, גם לשמש כוח נגד אפקטיבי ללאומנות היהודית המשיחית. במילים אחרות, שני המחנות הניצים מאמינים, למעשה, באותו דבר בדיוק; הם רק חלוקים ביניהם על הקדימות של הערכים, ועל האסתטיקה של המעשה הציוני: ברעש ובכוח, או, אולי, דווקא בשקט ובנימוס. ומהצד משקיפים הערבים והלא יהודים האחרים, שעל ההדרה שלהם מהדיון ומהוויה הישראלית בכלל עוד לא התחלנו לדבר. 

אבל זה לא עובד. בלהיות יהודים, היהודים האמיתיים טובים יותר מהחיקוי. אשר על כן, החילונים האלה נחשבים, ובצדק, ספק-יהודים, בה-במידה שגם חילונים גמורים הם לא, כי כאמור, הם שיעבדו חלק מזהותם למולך היהודי.

בקיצור, החילונים הליברליים בישראל חצויים בין הזדהותם עם המדינה היהודית שבה קשרו את נפשם ואת גורלם, לתפישת העולם האקטואלית שלהם, קרי, דמוקרטית-ליברלית. ובימי חירום אלה של הכרעות דרמטיות, יש הכרח לבחור ביניהם.

לדעתי, חילונים ליברלים בישראל צריכים בצומת הזה לבחור הן בחילוניות עצמית נטולת דת, והן בשאיפה לכונן מדינת כל אזרחיה חילונית, וזאת, מארבעה טעמים עיקריים: א. משום הרצון לבטל, הן את השקר העצמי שבחילוניות דתית (יהודית, אבל לא רק), והן את הנחיתות הממארת של חילוני במדינה דתית (ישראל היא מדינה דתית). ב. משום שמדינה יהודית אינה באפשר, כי היא מפלה אפריורי חלק מאזרחיה, ומדינה אינה יכולה להפלות אפריורי חלק מאזרחיה. ג. כי מדינה יהודית במהותה כמו ישראל מחייבת, כדעתם הנכונה של ׳הרפורמיסטים׳, להכפיף ליהדות כל ערך חיצוני. כלומר, במדינה יהודית במהותה היהדות חייבת להיות ערך-הגג המארגן של המדינה. בקיצור, זאת צריכה להיות מדינה בצלמם ובדמותם של האברכים, העבדקנים ומופרעי הגבעות. במדינה כזאת אין מקום לליברלים, ללא-יהודים ולחילונים (שגם הם לא יהודים). ד. לעומת זאת, דווקא במדינה ליברלית יש מקום לדתיים. יתר על כן, במדינה כזאת יש מקום לחילונים יהודים, ככל שהדבר הזה אפשרי, ולמי שמתעקש על כך, כי במדינה כזאת היהדות היא לא אמת המידה העליונה.

חל כאן, אם כן, היפוך תפקידים כפול: היהודים השמרנים, שבהכללה גסה לא השתתפו בהקמת ישראל החילונית, ושעכשיו נמצאים בשלטון, מבקשים להקים מדינה חדשה, אבל בעצם, לחזור אל ההוראה האמיתית שטמונה במדינה יהודית להלכה; כלומר, להקים מדינה דתית למעשה. ואילו על הליברלים החילונים, שלכאורה רוצים לשמר את הקיים, לרצות בעצמם להקים מדינה חדשה, אבל במובן אחר: מדינה שאינה יהודית, אלא חילונית, דמוקרטית וליברלית במהותה. הראשונים רוצים לשנות את המעשה המדיני (כי ההלכה המדינית כבר לטובתם), ואילו השניים צריכים לרצות (לדעתי) לשנות את ההלכה המדינית (כי היא נוגדת את טובתם). זאת המשמעות האמיתית של המרי האזרחי שקם עכשיו נגד הרפורמה המשפטית, וככל שיבינו זאת מבצעיו, כך יש סיכוי שבבחירות הבאות יהיה לכך רוב בציבור המצביעים.