מדינת ישראל נמצאת במצור

19/3/2023

עידן קדם

זהו לאו דווקא מצור פיזי על גבולותיה, אלא מצור רוחני-לוגי. שכן, הרצוי כדי להינצל מאבדון הוא דבר שאין להעלותו על הדעת (בינתיים); ואילו המצוי הוא מה שמוביל בבטחה לאבדון.

זה לא דבר חדש; ימיו כימי המדינה ואף כימי הציונות. אבל עכשיו הוא מתחדד עוד יותר כי הזמנים והאירועים מחודדים.

האדם החילוני והליברל תוהה בימים כאלה: מה לחשוב? מה נכון? מצד אחד, חושיו, שבהם הוא בוטח, מציבים בפניו מראה אכזרית. היא מראה לו בבירור את טביעת האצבעות של היהדות והציונות על כל מה שרע והשתבש פה: ההשתוללות המתנחלית, תחילה בארץ שחמסו לעצמם לצד מדינת ישראל, ובעזרתה הנדיבה של אותה מדינה, ואחר כך בתחומי אותה מדינה, עד שכבשו את מסדרונות השלטון שלה; השליטה הלא-ריבונית בשטחים שמפרה את ריבונות ישראל במדינה כולה; החקיקה הפרו-יהודית החומניסטית; הכפייה הדתית היהודית; שיעבוד סדר היום האזרחי לשגיונות אותה דת; הציבור החרדי שטירוף פריקת-העול שלו מתעצם ככל שהוא מקבל יותר הקלות, היתרים וכספים; וגם הגזענות ברחובות, ובעצם אינסוף תופעות ישראליות שהן נגזרות מובהקות של הציונות. ומצד שני, אותו חילוני ליברל הוא ציוני במובהק; אל נכון, הוא הציוני האולטימטיווי. אבותיו הקימו את המדינה, והציונות היא הכוח והדחף שלו לצאת להפגנות ולמחות בכל כוחו נגד ההפיכה המשטרית. הוא נושא בהפגנות האלה בגאווה את דגל הלאום, וטיעוניו נגד המשיחים היהודיסטים מבוססים לא במעט על תרומתו הגדולה למדינה הציונית, בכלל, ולביטחונה בפרט, בוודאי יחסית לזו של אותם עבדקני ישיבות ומופרעי גבעות שמאיישים עכשיו את הקואליציה. החילוני הליברל גם מציב כאלטרנטיבה להפיכה המשטרית את מגילת העצמאות, שחרוטה עליה הסיסמה ׳מדינה יהודית ודמוקרטית׳.

אשר על כן, החילוני הליברל לא יודע את נפשו. הוא רואה את הקולות ומבחין במעשים, אבל המסקנה ממאנת להבקיע אל תודעתו ואל גרונו. מילים כמו ׳מדינה לא יהודית׳ הן בבחינתו כפירה בעיקר והס מלאומרן. ועל כן הוא נתון במלכוד: הוא חפץ בהישארות המצב שממיט חורבן על הארץ.

אבל אין מנוס מלומר שמדינה יהודית אינה באפשר. לא רק משום הגילויים הבעייתיים שלה עכשיו ולאורך כל ההיסטוריה שלה; אלא גם משום סיבות נוספות, עיקריות ועקרוניות יותר. וליתר דיוק: משום הסיבות לגילויים הבעייתיים הללו.

ראשית, משחר קיומה, המדינה היהודית לא ידעה לשים לעצמה גבולות בגלל העדר הפרדת רשויות, שונה מזה שמדברים בו כיום. הפרדת רשויות קדמונית וחשובה יותר במדינה היא בין הכוח המניע לכוח המונע. הכוח המניע במדינה הוא בוודאי חשוב, וכשמו כן הוא, מניע את המדינה קדימה ומפיח בה רוח ומוטיווציה. אין לו בדרך-כלל מעמד רשמי, ועם זאת, הוא שואב את כוחו משכבות מעמקים שלעיתים הן חזקות אף יותר מאלה של המוסדות והרשויות הרשמיים. הציונות היא בוודאי כוח כזה במדינת ישראל, שעשה כל השנים את תפקידו נאמנה. אבל לצד הכוח המניע חייב להיות כוח מונע, שיציב לו גבולות, יורה לו צווים של מותר ואסור, ויעמידו במקומו כשהוא סוטה מדרך הישר. לכוח המניע אפשר לקרוא אידיאולוגיה; ולכוח המונע אפשר לקרוא רשות שופטת, או מערכת אכיפת-חוק; ואף רשות מחוקקת ורשות מבצעת, שגם הן משמשות בהזדמנויות רבות כמאסדרות וכמפקחות של הכוח המניע.

ואולם, מעמדם העקרוני של הכוחות האלה חייב להיות שווה; הם חייבים לעמוד במערך של המדינה על אותו מישור. אחרת, יהיה לאחד מהם יתרון כוח מהותי על פני האחר, דבר שעלול לפגוע לאורך זמן באיזון הפנימי של המדינה, לערער אותה ולפגוע ביציבותה. ובנוסף, על כל הכוחות והרשויות במדינה להתייצב תמיד מתחת למדינה עצמה, שחייבת לעמוד כרשות בודדה בראש.

ומה בישראל? ובכן, בישראל, שמוגדרת כמדינה יהודית, היהדות היא הכוח המניע, אבל היא גם ניצבת בראש יחד עם המדינה. כלומר, הרשות העליונה של המדינה, שהייתה צריכה לעמוד כמפקחת-על מעל הרשויות והכוחות במדינה, משתתפת בפועל בכוח המניע שלה. אבל בכך לא די. כי בצירוף ׳מדינה יהודית׳, הדגש הוא על ׳יהודית׳ ולא על מדינה. ולפיכך, היהדות לא רק עומדת על אותו מישור עם המדינה, היא אף עולה ונעמדת מעליה.

בכך, אפוא, מופר גם עיקרון האיזון בין הכוחות וגם עיקרון הכפיפות למדינה. כך שהכוח המניע מקבל בעצם כוח בלתי מוגבל, באין באמת מה שיגביל אותו: לא הרשויות המונעות, ולא המדינה עצמה. והדבר הזה הוא הכרחי כל עוד לא משתנה הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. בגלל זה גם אין חוקה בישראל; כי שום חוקה לא יכולה להסדיר או לשנות את מה שנמצא במהות המדינה, שכן המהות חזקה ממבנה משטרי מקרי, כזה או אחר. ואולי גם לא מיותר לומר, שהמצב הישראלי הזה מנוגד לנהוג בדברי ימי המדינות, וסביר להניח שאף אין לו אח ורע בפועל במדינות העולם בעבר ובהווה.

שנית, בעמידת היהדות הציונית במדרגה אחת עם המדינה עצמה, או אף מעליה, היא מחילה על המדינה גם תכונות ומאפיינים שעולים מתוך הדת כשהיא לעצמה. דהיינו, מאפיינים של מופשטות, חוסר קונקרטיות, מוחלטות, נצחיות ואינסופיות. שהרי הדת היא אמונה באלוהים, ואלוהים הוא מופשט, מוחלט ואינסופי. ועל כן, גם המדינה הציונית נשאבת לאינסופיות ומוחלטות כאלה. וזאת בשעה שמדינה חייבת לפעול בתוך מסגרת סופית, ארצית וקונקרטית, לפחות מצד המאפיינים המחייבים שלה. היא לא יכולה למסור את אמות המידה המחייבות של ניהולה למערכת של אמונות דתיות, במיוחד כשאמונות אלה כלל לא נועדו לכך. ואם תגידו שבדת יש גם מאפיינים הפוכים, של הגבלה ומיתון, בעיקר של האדם המאמין, הרי שאין בזה פתרון של ממש. כי בעצם, גם ההגבלה של האדם המאמין היא אינסופית ומוחלטת, באשר היא הגבלה מאת מערכת צווים אינסופית ומוחלטת; וכי כל הוראה מגבילה אפשר תמיד לנסח ולפרש באופן חיובי. למשל, הצו לא לעבוד בשבת יכול להפוך ל:עשה כמה שפחות בשבת. כלומר, לכל מצוות אל תעשה יש, וחייב להיות, תרגום למצוות עשה. ומצווה זאת, אפשר לקחת עד היכן שכל אדם מחליט, שהרי המצווה לא מוגבלת: ככל שתקפיד, כך ייטב, מבחינת הדת.

שלישית, ישראל היא כאמור מדינה יהודית במהותה. כלומר, שאי-אפשר להפריד בה את מושג ׳המדינה׳ ממושג ׳היהודית׳; היא חייבת להיות יהודית, עד שהגדרתה תשונה. וככזו, היא מחייבת העדפה אפריורי של אזרחים יהודים על פני לא-יהודים. והנה, דבר זה, כלומר אפליה אפריורי בין אזרחים, הוא דבר שמדינה לא יכולה לעשות; זה מפר את תנאי ההתקיימות הלוגיים שלה.

מכל הדברים האלה עולה, שישראל היא חסרת תוקף כמדינה דווקא בגלל היהדות שביסודה. ועל כן, אם היא חפצת חיים, היא צריכה לשנות מצב זה בהקדם. ומכיוון שנקרתה לנו הזדמנות, צריך לקרוא לציבור החילוני ליברלי שמפגין (ולכל מי שרוצה להצטרף) להניף עתה דווקא את הדגל הזה: למדינה ישראלית חילונית של כל אזרחיה, ובשום אופן לא יהודית.