נחוצה הפיכה

16/7/2023

עידן קדם

הרפורמה המשפטית מבית מדרשו של הנאציזם הציוני, אינה הפיכה. היא הליכה באותה דרך שהתוותה הציונות עוד מלכתחילה, באופן מעט קיצוני יותר. הסיבה שציבור גדול בישראל מתנגד לזה היא שאותו ציבור חש, אולי לראשונה בהיקפים כאלה, שהדרך הזאת מופנית פתאום גם נגדו, ונגד השיטה הדמוקרטית הישראלית. שכן, מזה חמישים ושש שנה ישראל מתנהלת כלא-דמוקרטיה, בשל אי מתן זכות בחירה לנתינים בשטחים הכבושים, והדבר כמעט ולא עורר את הציבור היהודי, או הסמי-יהודי, להתנגדות. לכל היותר, ציבורים יהודיים קטנים בהרבה התקוממו על דבר הפוך: על שהשליטה בשטחים פוגעת באוטוריטה היהודית בארץ ישראל. שהרי, זה עיקר פירושו של פתרון שתי מדינות לשני עמים. מאליו יובן, אפוא, שגם אוטוריטה יהודית זו כשלעצמה לא קוממה מעולם את רוב הציבור היהודי בישראל, וגם היום אין לו (כמעט) מילה אחת רעה לומר עליה.

ואולם, בה במידה שישראל במו ידיה שומטת את הבסיס הדמוקרטי מתחת רגליה, כך היא מפרה את הבסיס המדיני שלה, גם בשליטתה לאורך שנים על שטח לא ריבוני (יהודה ושומרון), ובעיקר, בזה שהציונות מחייבת אפליה אפריורי של חלק מאזרחי המדינה.

במובן זה, בחינה ביקורתית יותר של הרפורמה, כדוגמית של כוונות קואליציית נתניהו ב2023, מראה שהקואליציה הזאת רק מבקשת לקחת את המצב הקיים צעד אחד קדימה: לא רק לחדד את ההבדלים המהותיים בין יהודים במובנם הרחב ללא-יהודים (ערבים ואחרים), כפי שהיה כל שנות הציונות; אלא להעביר מעתה את קו האפליה בין המזדהים כיהודים לכל אלה שלא. מה שבאופן מעשי מותיר חילונים (יהודים) רבים, בניגוד לעבר, בצד המופלה לרעה. ועל כך, בעצם, מתקוממים היום אותם חילונים.

ראוי לציין שגם האפליה ה׳חדשה׳ הזאת, כלל איננה חדשה. היא קיימת כבר מראשית שנות השלטון של הליכוד, בסוף שנות השבעים. כבר בגין שירטט את הקו ה׳יהודי׳ כקו מנחה בזהות הכל ישראלית (״אשכנזי? עיראקי? יהודי!״), ושיסה את קהלו ב״קיבוצניקים עם בריכות השחייה״, כסינקדוכה ליהודים כשרים-בקושי. אלא שקו האפליה ששירטט בגין רק מחריף והולך כל הזמן, והיום מבקשים לעגן אותו בהלכות פוליטיות רשמיות.

ואולם, קו זה של אפליה לרעה כלפי לא-יהודים בישראל, ולא משנה נגד מי הוא מופנה בפועל, קיים לא רק מראשית הציונות ההיסטורית; הוא טבוע אפריורי ברעיון הציוני של ׳מדינה יהודית׳; כלומר, ללא קשר להתממשותו בפועל. במובן זה, אפוא, הרפורמה המשפטית של היום היא המשך נאמן של הקו הציוני.

אשר על כן, מתנגדי הרפורמה צודקים בהתנגדותם; ואולם, כדי שהתנגדותם תהיה מוסרית, קוהרנטית ויעילה פוליטית, עליהם להפסיק לחשוב על עצמם בלבד, ועל התממשות מקרית כזאת או אחרת, ובמקום זה, להילחם על עיקרון שאפשר להתבסס עליו. עיקרון כזה חייב להתחשב גם בטובתם של ציבורים שאינם בהכרח ׳כוס התה׳ שלך; כלומר, במקרה שלנו, ערבים וכל השאר. זה נכון לא רק עקרונית ולא רק מוסרית, אלא, כפי שלקח תלאות הימים האלה חורט בבשרנו, גם מעשית: מי שלא נלחם כל השנים לתיקון העוול כלפי המופלים והמודרים בחברה, מוצא את עצמו פתאום נלחם ברחובות עם הגב לקיר, על חייו וזכויותיו שלו. כי אותה ציונות שהפלתה מראשיתה בין יהודים ללא-יהודים, היא זאת שמנסה היום להפלות בין יהודים כשרים ללא כשרים. ובדין היא עושה זאת, כי מעצם טיבה היא תנועה שמעדיפה יהודים על פני אחרים.

הווה אומר, שהציונות, שכל השנים נשבענו בשמה ונלחמנו עבורה, מתגלה כלא יותר ממשענת קנה רצוץ בכל הנוגע להיותה בסיס למדינה בת קיימא. וסופה, כאמור, שתלחוך גם את שולי גלימותיהם של טובי נסיכיה. יתר על כן: בתמיכתם בציונות, אנשי המחאה כמו מתנדבים להושיט עזרה לאנשי קואליציית היודו-נאצים בראשות נתניהו, ובכך, כמובן, פוגעים במאבקם-הם.

אשר על כן, על תנועת המחאה להסיק את המסקנות המתבקשות ממעשיה-היא ומדבריה-היא, ולחתור נגד המדינה, כדי להציל את המדינה. כלומר, להבין שהציונות היא זו שהביאתנו עד הלום, והיא האחראית לעוד אינסוף אסונות אחרים שאנחנו טובעים בהם ושלא הוזכרו כאן כלל. היא זאת שמאפשרת, למשל, את קואליציית הבלהות הזאת, והיא שמאפשרת לנתיני מדינת החסות של ישראל, מדינת יהודה, להשתלט על ישראל השתלטות עוינת. ומכאן, שעל המחאה לחתור לכינונה של מדינה חדשה, על בסיס אחר, אפשרי יותר. במילים אחרות, הפיכה כן צריכה להיות, אבל היא צריכה לבוא לא מהקואליציה והממשלה, אלא מתנועת המחאה שנלחמת נגדן. היא זאת שאמורה לבקש לשנות את המצב הקיים, ולא להיפך. כל אפשרות פחותה מזאת עתידה להתברר כתבוסה למתנגדי הרפורמה.